ע"פ 14802-03-14 . ניתן ביום 13 אפריל 2015

השופט אילן איטח

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופט יצחק לובוצקי; ת"פ 2590-09), שבו הורשעה המערערת בביצוע שתי עבירות: הראשונה, עבירה של אי מסירת טופס הודעה לעובד בדבר תנאי עבודתו (להלן – הודעה לעובד), בניגוד לסעיפים 1 ו- 4 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב – 2002 (להלן – חוק הודעה לעובד), וזאת בהתייחס לשתי עוֹבדות; השניה, עבירה של אי ניהול פנקס חופשה, בניגוד לסעיפים 26 ו- 28 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 (להלן – חוק חופשה שנתית), וזאת בהתייחס לעשר עוֹבדות. על המערערת נגזר לשלם קנס בסכום של 35,000 ₪.

2. על פסק הדין הוגש ערעור, המכוון בעיקרו של דבר כנגד הרשעת המערערת בביצוע העבירות כאמור.

3. בפתח הדברים נציין כי במהלך הדיון בערעור, הודיעה המאשימה כי אינה עומדת על הרשעת המערערת בעבירה של אי ניהול פנקס חופשה, ובהתאמה מצאנו לזכות את המערערת מן האישום בעבירה זו. אשר לערעור המערערת ביחס לעבירה הראשונה – עבירה של אי מסירת הודעה לעובד בניגוד לסעיפים 1 ו- 4 לחוק הודעה לעובד, בהתייחס לשתי עוֹבדות, מצאנו לדחות את הערעור בעיקרו של דבר, בכפוף להחזרת הדיון לבית הדין האזורי לצורך בחינת טענת המערערת להגנה מן הצדק – ועל כך נעמוד בהמשך.

4. בקליפת אגוז נציין כי המערערת היא חברה המספקת שירותי ניקיון. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום (ינואר 2007 עד מאי 2008) סיפקה המערערת שירותי ניקיון, בין היתר, למעון נכים בעיר נתניה (להלן – המעון). בתקופה זו העסיקה המערערת במעון עשר עוֹבדות ששמותיהן פורטו בכתב האישום. בעקבות ביקורת במעון שנערכה בשלהי שנת 2007 ותחילת שנת 2008 הוטל על המערערת ביום 1.9.2008 קנס מנהלי בגין אי מסירת הודעה לעובד. המערערת טענה בפנייתה לתובע המוסמך, כפי שטענה עוד בשלב החקירות, כי מסרה את ההודעות לעובד ואף צירפה לפנייתה העתקים של אותן הודעות שנמסרו לדבריה לעשר העוֹבדות הרלוונטיות ואשר נמסרו למשיבה במהלך החקירה שקדמה להטלת הקנס (להלן – ההודעות הנטענות). המערערת ביקשה להישפט, ומכאן כתב האישום שהוגש.

5. בכתב האישום הואשמה המערערת, ביחס לכל עשר העוֹבדות, בשלושה אישומים: הראשון – אי מסירת הודעה לעובד; השני – אי מתן חופשה שנתית ואי תשלום דמי חופשה שנתית; השלישי – אי ניהול פנקס חופשה. מנהלהּ של המערערת – מר אבי מזרחי, הואשם ביחד עם המערערת באישום השני. בסיכומיה בבית הדין האזורי לא עמדה המשיבה על האישום השני ובית הדין האזורי זיכה את המערערת ואת מנהלהּ מביצוע העבירה באישום זה. באישום הראשון – זוכתה המערערת מביצוע העבירה ביחס לשמונה עובדות שלא העידו בבית הדין האזורי והורשעה ביחס לשתי עובדות שכן העידו. המערערת הורשעה גם באישום השלישי. לאור ההרשעות הוטל על המערערת הקנס האמור ומכאן הערעור שלפנינו.

   עבירה של אי ניהול פנקס חופשה שנתית

6. אף שהמאשימה לא עמדה עוד על ההרשעה בעבירה זו, ונוכח חשיבות הדברים, מוצאים אנו מקום לייחד כמה מילים לנימוקי בית הדין האזורי בקשר להרשעה דנן. בית הדין האזורי דחה את טענת המערערת שלפיה החובה לנהל פנקס חופשה קמה רק לקראת השלמת שנת העבודה השנייה של העובד. עם זאת, מצא בית הדין מקום להרשיעה בעבירה של אי ניהול פנקס חופשה, מאחר שהמסמכים שהציגה המערערת כ"פנקס חופשה" לא כללו את הפרטים הנדרשים לפי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית והתקנות מכוחו של סעיף זה – תקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז – 1957 (להלן – תקנות החופשה). בקשר לנדרש לעניין הרשעה נדגיש עניינים אחדים כמפורט להלן.

7. החובות הרישומיות ביחס לחופשה שנתית מוסדרות בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, אשר קובע כך:

   "(א)מעסיק חייב לנהל פנקס חופשה שבו יירשמו ביחס לכל עובד הפרטים שייקבעו בתקנות.