ע"פ 14066-02-15פירממדוב(עציר) נ' מדינת ישראל

1.המערער הועמד לדין בבית משפט קמא בעבירה של הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם, עבירה על סעיף 287(ב) לחוק העונשין תשל"ז- 1973 (הלן "החוק").

על-פי העובדות שנטענו בכתב האישום שעליהן למעשה לא היתה מחלוקת, בתאריך 17.01.13 הורה בית משפט השלום על שחרורו של המערער בתנאי מעצר בית בביתה של אחותו ובפיקוחה. עוד הורה בית המשפט על איסור יצירת קשר עם המתלוננת (אשתו) וכן על כך שהמערער יתרחק ברדיוס של קילומטר מהמתלוננת וממקום מגוריה.

2.בין המועדים 30.01.13 ועד 31.01.13 שהה המערער שלא בבית אחותו בכתובת שצוינה בצו.

כאמור, המערער הודה בעובדות, אולם העלה בבית משפט קמא מספר טענות משפטיות. הטענות המשפטיות היו אמורות להביא למחיקת כתב האישום.

הטענה המרכזית שהועלתה בפני בית משפט קמא ובדיעבד גם בפנינו היא, האם סעיף 287 לחוק ניתן ליישום במקרה שבו הפר נאשם את רכיבי תנאי השחרור שנקבעו בהליך המעצר שלו.

בבית משפט קמא הועלו גם טענות נוספות באותו הקשר: נבחנה הטענה האם קביעת תנאי שחרור בערובה מהווים הוראה חוקית? האם הגשת כתב אישום בעבירה של הפרת הוראה חוקית מעמידה את המשוחרר בערובה בסיכון כפול? נטענה גם הטענה כי העמדתו של המערער בלבד ללא העמדת המפקחת לדין מהווה הפליה. עוד נטען כי המערער הועמד לדין בניגוד לנוהלי משטרה והנחיית היועץ המשפטי לממשלה הקובעים, כי לא תיפתח חקירה פלילית על הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287, כאשר מצויה בחוק תרופה אחרת להפרה. טענה נוספת שהועלתה היא לקיומה של הגנה מן הצדק. הטענה בהקשר זה היא כי כאשר משוחרר בערובה נעצר בעקבות הפרת תנאי השחרור ובמקביל מוגש נגדו כתב אישום בגין הפרת הוראה חוקית, יש בכך משום פגיעה מהותית בתחושת הצדק וההגינות המשפטית.

בהחלטה מנומקת התייחסה כב' השופטת קמא (כב' השופטת ה' נאור) לכל אחד מהטיעונים שבפניה ודחתה אותם אחד לאחד.

3.הסנגור הציבורי המחוזי שטען בפנינו פתח את דבריו באמירה כי מדובר בסוגיה משפטית עקרונית והתוצאה אליה חותרת הסנגוריה היא, כי תצא הנחיה לביטול הפרקטיקה הנוהגת להגשת כתבי אישום על הפרת הוראה חוקית כאשר מדובר בהפרת תנאי שחרור בערובה.

אלו האדנים המרכזיים עליהם נשען הערעור:

א.לטענת הסנגור, לא קיימת הלכה ברורה של בית המשפט העליון בשאלה, האם יש מקום להגיש כתב אישום לפי סעיף 287 כאשר מדובר בהפרת תנאי שחרור בערובה. נעיר כבר בשלב זה כי ברור שטענה זו היא קריטית מבחינתה של הסנגוריה, קביעה כי קיימת הלכה של בית המשפט העליון בנושא זה, למעשה מייתרת את הדיון בפנינו.

ב.לטענת הסנגוריה, תנאי שחרור בערובה אינם בבחינת הוראה חוקית כפי שדורש סעיף 287. הסנגוריה מפנה לכך כי בפסיקה נקבע, כי שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין המשוחרר לבין בית המשפט ואם כך, התנאים לשיטתה אינם בבחינת הוראה חוקית.

ג.הודעת הערעור חוזרת על הטענה, כי הגשת כתב האישום היתה פעולה בניגוד להנחיות פנימיות של התביעה המשטרתית כשהכוונה היא לאותה הוראת נוהל שהוזכרה לעיל. לבית משפט זה, כך על-פי הטענה, שמורה הזכות לביקורת מנהלית. ביקורת מנהלית במקרה זה צריכה להוליך למסקנה כי יש לבטל את האישום משום שהגשתו היתה בניגוד להוראות הנ"ל.

ד.עוד נטען כי היה מקום לבטל את כתב האישום מכח הדוקטרינה של הגנה מן הצדק בנסיבות הקונקרטיות. המערער, כך על פי הנטען, היה במעצר תקופה של כ- 23 יום בעקבות הפרת תנאי השחרור בערובה. הוא התייצב מיוזמתו במשטרה. מבחינתו מדובר בענישה כפולה, שהרי נעצר ובנוסף הוגש נגדו כתב אישום בגין הפרת ההוראה החוקית. חוש הצדק מתקומם כנגד השתלשלות דברים זו, ומכאן – הגנה מן הצדק.