ע"פ 12910-05-14 בר נ' פרקליטות מחוז מרכז

בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בימ"ש השלום ברמלה בת"פ 36447-06-10 (כב' השופט אבו שחאדה) שבו זוכה המערער בע"פ 12910-05-10 (להלן: "המשיב") מעבירה של גניבה ממעביד של 115 קרטונים ובהם כלי בית בשווי כולל של 52,875 ₪ שנתפסו במקומות שונים בביתו בימים 1/3/09 ו – 31/3/09 ובבית חברה של אשתו ביום 31/3/09 והורשע בעבירה של קבלת רכוש חשוד כגנוב על יסוד סעיף 184 לחסד"פ.

המשיב מערער כנגד הרשעתו בעבירה שלא יוחסה לו בכתב האישום ולחלופין כנגד עצם הרשעתו.

המדינה, המערערת בע"פ 414-05-10 (להלן "המערערת") מערערת כנגד זיכויו של המשיב מעבירה של גניבה ממעביד.

על פי הנטען בכתב האישום, המשיב גנב את המוצרים מחברת קלאסיקה שבה עבד כנהג ומחסנאי בין התאריכים 20.8.03 ל – 10.6.07. בימ"ש קמא הרשיע כאמור את המשיב בהחזקת רכוש חשוד כגנוב לגבי אותם מוצרים והטיל עליו קנס בסכום של 4,000 ₪ ו – 3 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין.

הכרעת הדין של בימ"ש קמא

1.בפתח הכרעת הדין הביא בימ"ש קמא את תקופת עבודתו של המשיב בחב' קלאסיקה (להלן: "החברה") מיום 20/8/03 עד יום 10/6/07 ואת מועדי תפיסת המוצרים בביתו ובבית חברה של אשתו, שחלקם לא זוהו כסחורה של החברה והוחזרו למשיב. המשיב טען שהוא ואשתו קנו את המוצרים מהחברה במהלך עבודתו ומבאזרים ותערוכות בהם הם נמכרו במחירים מוזלים.

2.בימ"ש קמא קבע שניתן לרכוש את מוצרי החברה מחנויות במחירים מוזלים. בית משפט קמא ביסס קביעתו על עדות המתלונן, מאיר אשר, לפיה הוא נהג למכור "סטוקים" של מוצרי החברה, שלא ניתן למוכרם בארץ, לסוחר כלי בית מרמאללה ומצא את מוצרי החברה נמכרים בחנויות לכלי בית בפ"ת ובלוד, ועל עדותו של מרדכי ליפסקר, בעלים של חנות בפ"ת, לפיה הוא רכש במכירות חיסול בחנויות לכלי בית ומספקים גם כלי בית שמשווקים ע"י החברה.

3.בימ"ש קמא קבע, על סמך עדויותיהם של בעלי החברה, מאיר ומשה אשר, שהחברה לא ניהלה רישום מסודר של כל פריט ממוצריה ולכן הם לא יכולים לזהות אם פריט מהפריטים שנמצאו אצל המשיב נגנב מהמחסן או נרכש ע"י המשיב או צד ג' מהחברה או מחנות אחרת ולא יכולים לומר אם הגניבה בוצעה במהלך עבודתו של המשיב.

4. בימ"ש קמא קבע שלא הוכח שהגניבה הייתה במהלך תקופת עבודתו של המשיב בחברה, שבמהלכה הוא חב בחובת נאמנות כלפי מעבידו, שכן לא הוכח מתי המוצרים שנתפסו אצלו הגיעו לחזקתו.

5.בימ"ש קמא קבע שלא הוכח שהמשיב נשא ונטל את הרכוש שנתפס ברשותו וששלח את ידו באותו רכוש ולאור פרק הזמן המשמעותי של שנה ו – 8 חודשים שחלף בין מועד התפטרותו של המשיב מהחברה ועד תפיסת המוצרים, לא ניתן לייחס לו "חזקה תכופה" במוצרים שנתפסו.

6.בימ"ש קמא הרשיע את המשיב בעבירה של קבלת רכוש חשוד כגנוב לגבי המוצרים של החברה נושא כתב האישום שכן מדובר בעבירה קלה מזו שיוחסה לו בכתב האישום, לאחר שקבע שאין בהרשעת המשיב בביצועה כל אלמנט של הפתעה לקיומן של עובדות חדשות שלא היו ידועות לו והגנתו לא קופחה שכן היא כללה גם התמודדות עם כל יסודות העבירה של החזקת רכוש שחשוד כגנוב, שיוחסה לו עוד במשטרה.

7.בימ"ש קמא קבע שלא הייתה מחלוקת שהמשיב החזיק במוצרים שנתפסו בחזקתו ואין צורך שהתביעה תוכיח לצורך הוכחת היסוד שיש עליהם חשד שהם גנובים שהם נגנבו בפועל.

8.בימ"ש קמא קבע, לאחר שקיבל את טענת בעלי החברה, שלפי בדיקה שערכו במחסני החברה חסרה כמות נכבדה של סחורה, כי הכמות המשמעותית של כלי בית שנתפסה אצל המשיב, שהיא חריגה מעבר לצרכיו האישיים, עד כי דירתו של המשיב לא הספיקה כדי לאחסנם, ואשר - חלקם זוהו ככלי בית שמופצים ע"י החברה וחלקם משווקים על ידה, מקימה את החשד הסביר שמכלול המוצרים שנתפסו בביתו ובבית חברתה של אשתו הם גנובים.

9.בימ"ש קמא קבע שאין בעדותו של ערן אליאב, שעבד כמנהל המחסן של החברה כשהמשיב עבד בה, כדי להפריך את החשד הסביר שכן לדבריו ישנם מוצרים של החברה, שהם מוצרים יקרים, שלא סביר שנרכשו ע"י המשיב מהחברה בתקופת עבודתו בחברה, וישנם מוצרים שאינם מוכרים לו כסחורה של החברה.

עוד קבע בית משפט קמא כי אשת המערער לא הובאה לעדות כדי שתסביר אילו מוצרים שנתפסו אצל בעלה היא קנתה בעצמה ומהיכן קנתה אותם כדי לתמוך בטענתו שחלק מהמוצרים נקנו על ידה.