ע"פ 12630-05-15 נחמנזון נ' מדינת ישראל

ההליך בבית המשפט קמא

בתאריך 05.03.13, בשעה 1012, ערך רס"ל איהב מנסור (להלן: השוטר) סיור שגרתי בעיר הרצלייה. במהלך אותו סיור הבחין, לדבריו, ,,[...] בעובד בני מעוטים [כך במקור] ובחור יושב על כיסא בכניסה לבית [...]''. השוטר ניגש אל אותו אדם שישב על הכיסא ו,,שאלתי אותו מי העובד הנ"ל[.] מסר כי הוא מעסיק של שניים ויש להם אישורים[...]''. האדם היָשוב היה המערער שלפנינו. השאלה שהפנה השוטר אל המערער היא בדיעבד יריית הפתיחה בתיק זה, ובמידה רבה היא בבחינת נקודת הכובד בכל הדיון שלאחר מכן.

השתלשלות הדברים בהמשך הייתה שהשוטר ניגש אל העובדים (בדיעבד אין מחלוקת על כך שבמקום היו שני עובדים) וביקש מהם להזדהות. התברר כי מדובר בשני שוהים שלא כדין, שניהם ללא אישור. השניים נעצרו ולאחר מכן עוכב המערער והובא לתחנת משטרה.

בעקבות אותו אירוע הוגש כתב האישום הנוכחי נגד המערער. על-פי האמור בו, בתאריך הנ"ל ,,[...] העסיק הנאשם שלא כדין את מועתצאם רשדאן[...] ואת עאיש עאלן[...], שהינם תושבי האיזור, השוהים בישראל ללא היתר או אישור שהייה כדין''. למערער יוחסה עברה של העסקת תושב זר שלא כדין, עברה על סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). כתב האישום מנה ארבעה עדים, ובהם אחד העובדים הזרים והשוטר. הצדדים הסכימו על הגשת כל המוצגים בתיק זה ללא חקירת עדים. בין המוצגים הוגש גם ת/1, שהוא דוח הפעולה שצוטט לעיל. בפועל לא העיד איש מהעדים לפני בית המשפט קמא, והעדות היחידה שנשמעה הייתה זו של המערער. לנתון זה יש חשיבות ונעמוד עליו בהמשך.

בית המשפט קמא (כבוד סגן הנשיא מרדכי פלד) הרשיע את המערער, ועל כך הערעור לפנינו.

אלה הקביעות המרכזיות בהכרעת-הדין:

באשר לפנייה הראשונית של השוטר אל המערער, אליבא דבית המשפט קמא, דובר בעריכת בדיקה לגבי העובדים לצורך וידוא קיום הוראות החוק (חוק הכניסה לישראל), ולא בעריכת חיפוש – טענה שהועלתה בבית המשפט קמא. לשוטר היה יסוד להניח כי מדובר בשוהים זרים, שעל-כן היה יכול לפנות אל המערער ולשאול אותו לזהותם. כפי שציין בית המשפט קמא, ,,עולה, על כן, מהאמור בדו"ח הפעולה (ת/1), כי לשוטר היה יסוד להניח בדבר היות עובדיו של הנאשם שוהים בלתי חוקי[י]ם, והחשד הסביר קם רק לאחר שהנאשם מסר לשוטר כי יש לעובדיו ,אישורים', לאמור, כי המדובר בתושבי האזור, הרשאים לשהות בישראל באישור מתאים[...]'' (פסקה 16; ההדגשה במקור). לשון אחר: בית המשפט הבחין בין שני שלבים ובין שני מונחים. שני השלבים הם היסוד להניח כי מדובר בעובדים שהם שוהים שלא כדין – יסוד זה אִפשר, כך יש להבין את דבריו של בית המשפט קמא, את עצם הפנייה אל המערער. לאחר מכן קם החשד הסביר, בעקבות דבריו של המערער כי מדובר בעובדים שיש להם אישורים. קביעה נוספת של בית המשפט קמא היא כי השוטר פעל על בסיס ניסיונו וכי דובר בנסיבות שהניחו את היסוד לאותה פנייה. מסקנתו של בית המשפט עד לשלב הזה הייתה כי לא נפל פגם בעצם הפנייה אל המערער, ובשל תשובתו נוצר החשד הסביר.

בשלב השני קבע בית המשפט קמא כי לא נפל פגם בעצם עריכת הבדיקה בדבר חוקיות שהייתם של העובדים בשירות המערער נוכח העובדה שהשוטר נכנס לחצר בלא שהיה בידיו צו של בית משפט שהתיר את כניסתו. בית המשפט נתן דעתו על סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל. לדבריו, תכלית החוק ,,[...] הינה למנוע כניסה שרירותית לדירת מגורים, מאחר ויש בכך מימד ברור של פגיעה בפרטיות ופגיעה בזכות היסוד של אדם, לבל יוטרד אדם בביתו'' (פסקה 21; ההדגשה במקור). במקרה הנוכחי מדובר בחצר והמחזיק והבעלים של בית המגורים כלל לא נכח במקום, כך ש,,[...]אין אפוא לראות בכניסת השוטר לחצר ככניסה מפרת זכויות, לבית המגורים'' (פסקה 23). בית המשפט קמא לא הסתפק בכך וקבע כי אף אם תאמר שהייתה פגיעה כלשהי, עדיין מדובר בפגיעה מינורית ומצומצמת ולא מהותית ובלתי מידתית בזכותו של הנאשם להליך הוגן. משום כך אין לפסול את הראיות שהתקבלו עקב אותה כניסה לחצר. אם לא די באמור לעיל כבסיס למסקנה שאין לפסול את הראיות, הפנה בית המשפט גם לדוקטרינת ה,,פסילה הפסיקתית'', כפי שנוסחה בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006) (להלן: הלכת יששכרוב). הפסילה הפסיקתית היא פסילה יחסית וגמישה. בית המשפט סקר את השיקולים וכאמור קבע כי גם אם התרחשה הפרה במקרה הנוכחי, אין זו אלא פגיעה מינימלית ומינורית.

בהמשך דן בית המשפט בסוגיה של הפרת זכויותיו של המערער כנחקר, וגם כאן הייתה מסקנתו ש,,לא ניתן לומר כי זכויותיו של הנאשם כנחקר נפגעו, כהוא זה, עת עוכב אך בעקבות מעצרם של עובדיו[...]'' (פסקה 28). נעצור בנקודה זו כדי לציין שהעיכוב אשר הזכיר בית המשפט התרחש לאחר מעצרם של העובדים. בית המשפט לא דן – משום שהטענה לא הועלתה לפניו – בשאלה הראשונה שהפנה השוטר אל המערער כמבססת טענת עיכוב שלא כדין. הטענה כי אותה שאלה ראשונית הייתה למעשה עיכוב הועלתה רק במהלך הערעור.