ע"פ 12205-11-14 דרדיק נ' מדינת ישראל

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"פ 10259/08 (הכרעת דין מיום 13.1.14 מפי כב' השופטת א' זיסקינד וגזר דין מיום 22.9.14 מפי כב' השופטת ס. הנשיאה ח' מאק-קלמנוביץ').

2.בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירות של אי מסירת הודעה על גילוי עתיקה לפי סעיף 3 לחוק העתיקות תשל"ח-1978 (להלן: "חוק העתיקות") , בעבירה של החזקת נשק, עבירה לפי סעיף 144א לחוק העונשין התשל"ז-1977. לפי ממצאי הכרעת הדין, המערער, המתגורר בקרית-ארבע, הודה שהחזיק בביתו את העתיקות המפורטות בסעיף 1 לכתב האישום וטען כי חלקם נרכשו על ידו כדין, אחרות נמצאו לפני שנת 1978 וחלקם אינו מוגדר כעתיקות כמשמען בחוק. בנוסף, הודה בהחזקת תחמושת שנמצאה ברשותו, אך טען כי חלקה אינה שייכת לו אלא לשכנו ולאמו, וחלקה נרכשה על ידו עת היה לו רישיון בתוקף להחזקת כלי ירייה ובאשר לפתיל הביטחון ומצת החבלה טען כי אלה אינם שמישים מזה 25 שנה.

3.בהכרעת דין מפורטת ומנומקת היטב, קבע בית המשפט קמא, כי המערער ביצע עבירה של אי דיווח על העתיקות למנהל הרשות, לפי סעיף 3 לחוק העתיקות. עם זאת, נקבע, כי לא הוכח לפניו שהמערער סחר בעתיקות. לעניין עבירת החזקת הנשק, קבע בית משפט קמא כי המערער החזיק פרטי אמל"ח שונים ברשותו כמזכרת, לא דאג להחזירם למרות שהתבקש, לטענתו, על ידי אמו או שכנו להחזירם ועל אף שהיה עליו להימנע מלהחזיקם, הוא החזיקם במשך זמן רב. בנסיבות אלה, לנוכח דבריו, כי החזיק את פריטי האמל"ח כמזכרת, קבע בית משפט קמא, כי ביצע עבירה של החזקת נשק.

4.בעקבות הרשעתו, הוטלו על המערער העונשים הבאים:

א.של"צ בהיקף של 250 שעות.

ב.מאסר על תנאי בן 3 חודשים שלא יעבור בתוך 3 שנים כל עבירה לפי חוק העתיקות.

ג.חילוט התפוסים שפורטו בכתב האישום, אלא אם כן יגיעו הצדדים להסדר על השבתם למערער, כולם או חלקם, וכן ניתן יהיה לאשר למערער להחזיק בעתיקות כאספן או בכל מעמד חוקי אחר.

5.ב"כ המערער מיקד חיציו בארבעה ראשים: ראשית, טען נגד החלטת בית משפט קמא בטענה המקדמית, לפיה ניתן להעמיד לדין את המערער בישראל על אף שהעתיקות נמצאו שלא בשטח מדינת ישראל. לטענתו, במקרה דנן, כל שניתן היה לעשות הוא להעמיד את המערער לדין לפי חוק העתיקות הירדני התקף באיו"ש. שנית, טען כנגד הכרעת הדין כי לא הוכח שהפריטים כולם או חלקם הם בבחינת "עתיקה" כמשמעו בחוק העתיקות. בנוסף, לא הוכח מהם הפריטים שהוחזקו החל משנת 1978 (מועד כניסתו לתוקף של חוק העתיקות), לעומת הפריטים שהוחזקה לפני שנת 1978. שלישית, טען כנגד גזר הדין, כי ראוי היה שלא להרשיעו, בין היתר לנוכח נסיבות המקרה, התנהלות המדינה בניהול החקירה והמשפט, העדר עבר פלילי וכן דבריה של כב' השופטת זיסקינד שהמליצה על סיום התיק ללא הרשעה. רביעית, טען כנגד חילוט הפריטים בטענה שלא קמה לבית המשפט סמכות לחלט מוצגים בהעדר קביעה מפורשת בהכרעת הדין באם בוצעה העבירה. ובנוסף, כי לא ניתן לחלט את כולם ללא אבחנה.

6.בדיון שלפנינו חזר המערער על טענותיו. מנגד, טענה המדינה, כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא. בית המשפט היה מוסמך להרשיע את המערער בעבירות נשוא כתב האישום לרבות לעניין העבירה על פי חוק העתיקות. כמו-כן, הוסיפה, כי אין להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא לעניין חילוט הפריטים.

7.דין הערעור להידחות.