ע"פ 1153/15 מוסיה קסאי נ. מדינת ישראל

השופט נ' הנדל

1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (תפ"ח 37976-06-13, כב' השופטים צ' סגל, ב' גרינברגר ו-א' דראל) אשר הרשיע את המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). המערער נדון למאסר עולם. בנוסף הוא חויב בפיצוי כספי בסך 250,000 ש"ח לאם הקרבן, וסכום של 200,000 ש"ח לאחותה. הערעור נסוב הן על הכרעת הדין והן על רכיב הפיצוי הכספי בגזר הדין.

רקע והליך קודם

2. המערער הוא אזרח אריתריאה השוהה בישראל במעמד של פליט החל משנת 2008. לאורך תקופה של שנתיים ימים, עד לאפריל 2013, ניהל המערער קשר זוגי עם מסקרם צגאו (להלן: המנוחה) ואף עבר להתגורר בדירתה בירושלים. בחודש אפריל 2013, לנוכח מריבות שהתגלעו בין השניים, הם החליטו להיפרד והמערער עזב את ביתה של המנוחה. על-פי העדויות שנשמעו בפני בית המשפט קמא, היציאה מביתה של המנוחה לא הוציאה את המנוחה מליבו של המערער, וזה המשיך לקנא לה. הוא תצפת על ביתה ועל הנכנסים והיוצאים ממנו, התקשר אליה והטיח בה האשמות מסוגים שונים, ואף טילפן לחברתה כדי להוציא עליה דיבה ורכיל. כשבוע לפני האירוע, על רקע שיפורט בהמשך, המערער צעק ואיים על המנוחה בדירתה, נטל את יתרת חפציו שנשארו בדירה ועזב את המקום תוך קריאת איום לעבר המנוחה.

           בלילה שבין 6.6.2013 ל-7.6.2013, בזמן שהמנוחה היתה בדירתה יחד עם חברתה גב' זנבש טזרה (להלן: טזרה), היא פתחה את דלת הדירה כדי לאווררה ואמרה לטזרה בבהלה שהיא חשה שהמערער נמצא במקום. בעת שטזרה קמה לסגור את הדלת, פרץ המערער לדירה תוך שהשתיים מנסות להדפו בכוח החוצה. המערער הצליח להתפרץ פנימה, הוא נעל את הדלת, סגר את החלון ושאל את המנוחה וטזרה היכן נמצאים הפלאפונים שלהן. לאחר מכן הוא פנה למנוחה ואמר לה: "אני בא להרוג אותך ולהרוג אותי", פשט את חולצתו, תפס את המנוחה והחל לדקור אותה באמצעות סכין מטבח שהביא עימו, תוך שהוא צועק לעברה "שרמוטה". תוך כדי המעשים, שלף המערער סכין נוספת ודקר את המנוחה בשתי ידיו. טזרה ניסתה לגרום למערער לחדול ממעשיו, אך זה צעק לעברה: "לא באתי להרוג אותך" תוך שהוא מאיים עליה שאם תעמוד בדרכו הוא יאלץ לפגוע אף בה. לאחר שדקר את המנוחה במקומות רבים בגופה – עד שזו התמוטטה – פתח המערער את הדלת ויצא מהדירה. בסמוך לכך, לאחר שהתקבלה במשטרה קריאה על האירוע, נמצא המערער בקרבת הדירה של המנוחה כאשר על גופו ועל בגדיו סימני דם, ברשותו אחת מהסכינים ששמשו אותו לביצוע הדקירה ובסמוך לו בקבוק של חומר לניקוי אסלות מוכתם בדם. המערער ניסה לברוח מהשוטרים, אולם במהרה הוא נמצא שכוב לצד רכב חונה, כאשר מצבו ההכרתי החל להתדרדר בעקבות שתייה של חומר הניקוי. המערער פונה לבית החולים, שם אושפז קרוב לשבועיים. המנוחה נפטרה מפצעיה בבית החולים. כאמור, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בביצוע עבירת רצח בכוונה תחילה וגזר עליו את העונשים שתוארו לעיל.

טענות הצדדים ונושאים הנדרשים להכרעה

3. המערער אינו כופר בהשתלשלות האירועים המתוארת ובתוצאה הקטלנית והטראגית. עם זאת, לטענת סניגורו אין לסווג את המעשה כרצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, אלא כהריגה לפי סעיף 298 לחוק. הטיעון המרכזי לכך הוא שהמערער היה שיכור חלקית בעת ביצוע העבירה, ועל כן יש להחיל עליו את ההגנה הקבועה בסעיף 34(ט) לחוק העונשין. לפי סעיף זה, בעבירות תוצאה שבוצעו בשכרות, היסוד הנפשי הסטטוטורי המקסימאלי אותו ניתן לייחס למבצע העבירה הוא אדישות, ולא ניתן לייחס לו יסוד נפשי של כוונה. מכאן עתירת הסניגור להרשיע את מרשו בהריגה ולא ברצח. הודגש בדבריו, כי ההגנה הציגה ראיות רבות לכך שהמערער היה שיכור בעת ביצוע המעשים, לכל הפחות ברמת הספק הסביר, ואלה לא נסתרו על ידי המשיבה. עוד טען הסניגור, שבתיק היו מחדלי חקירה אשר פגעו ביכולתו של המערער להוכיח את היותו נתון במצב של שכרות חלקית, ולכן יש לזקוף לטובתו הנחה עובדתית כאילו נתגלו ממצאים המעידים על היותו במצב זה. המחדלים להם טוען הסניגור הם שלא נלקחה בדיקת דם מהמערער בשעה שהוא נתפס על ידי המשטרה; וכן שדבריו של המערער בחקירה תורגמו בצורה שגויה ופורשו כאילו הוא הודה שלא היה שיכור בשעת ביצוע המעשה, דבר שהשפיע על המשך החקירה המשטרתית.