ע"פ 11352-05-14 סלמן(עציר) נ' מדינת ישראל

המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של התפרצות למגורים, עבירה על סעיף 406(ב) לחוק העונשין.

על-פי האמור בכתב האישום בתאריך 12.11.13 המערער התפרץ לדירתו של המתלונן במקרה זה ברח' אברבנאל בת"א. ההתפרצות התבטאה בכך שהמערער פתח את דלת הכניסה שהיתה סגורה אך לא נעולה, בכתב האישום נאמר כי המערער נכנס לדירה בכוונה לבצע עבירה. בעת שהמערער נכנס לדירה שהה הבעלים בדירתו בחדר השירותים, חברתו ישנה בחדר אחר. הבעלים הבחין במערער, צעק לעברו, המערער נמלט מהדירה, בסופו של דבר תפס המתלונן את המערער מחוץ לדירתו והחזיק בו עד להגעת השוטרים.

בבימ"ש קמא לא היתה מחלוקת סביב העובדות הבסיסיות בתיק זה. לא היתה מחלוקת כי המערער אכן נכנס לדירה לאחר שפתח את הדלת, לא היתה מחלוקת כי המתלונן היה באותה עת בחדר השירותים, לא היתה מחלוקת על כך שהמתלונן הצליח לתפוס את המערער לאחר שזה האחרון נמלט מהדירה. המחלוקת היחידה שהיתה בפני בימ"ש קמא ובדיעבד בפנינו הינה בשאלת הכוונה של המערער בשעה שנכנס לדירה.

בימ"ש קמא בחן את דבריו של המערער שנאמרו לשוטר לאחר מעצרו. המערער אמר לשוטר: "אני לא פרצתי. נכנסתי לבית. לא לקחתי כלום". המערער עצמו לא העיד בבימ"ש. ביהמ"ש סבר כי הגרסה שהושמעה בפני השוטר אינה סבירה והתנהגות הנאשם לא היתה תמימה.

אליבא דבימ"ש קמא: "אם כל מה שנאשם ביקש לעשות זה לשתות מים, לא ברור מדוע נכנס לדירה בבית מגורים והכל מבלי שאף טען כי דפק על דלת הדירה וביקש רשות להיכנס".

עוד אמר בימ"ש קמא כי: "מהקשר הדברים מהודעת המתלונן עולה, כי דבריו של הנאשם... נאמרו רק לאחר הימלטותו ולתפיסתו על-ידי המתלונן ומכל מקום, הגרסה בדבר שטיפת הפנים אינה סבירה ואין לקבלה", משכך הרשיע בימ"ש קמא את המערער.

לטענת ב"כ המערער, בכך שגה בימ"ש קמא. על התביעה מוטל הנטל מתחילתו ועד סופו להוכיח הן את הרכיב העובדתי שהתביעה מייחסת לנאשם והן את הרכיב הנפשי.

לענין הרכיב העובדתי, זה האחרון אינו מוטל בספק בתיק זה, שהרי אין מחלוקת כי המערער פתח את דלת הדירה ובכך ביצע פעולת התפרצות. עדיין מוטל על התביעה להוכיח לשם מה נכנס לדירה. קביעתו של בימ"ש קמא כי גרסת המערער איננה סבירה, יש בה משום הטלת הנטל על המערער ולכך לא היה מקום, שהרי על התביעה להוכיח גם את המטרה. המערער יכול היה להיכנס לדירה למטרות שונות. לענין זה מפנה ב"כ המערער את תשומת הלב לכך שעל דלת הדירה אין סימן כלשהו המצביע על כך שמדובר בדירת מגורים, בהבדל מבנין משרדים. מכל מקום, לא הוכחה כוונתו של המערער. אין חזקה עובדתית ראייתית ביחס למטרה. מדובר בעבירת מטרה (בהבדל מעבירה תוצאתית) ומטרה זו, כאמור, לא הוכחה. מכאן העתירה לזיכויו של המערער.

ב"כ התביעה משיב כי למעשה לא היתה בפני ביהמ"ש כל גרסה של המערער. המערער אומנם אמר דברים הן למתלונן סמוך לאחר תפיסתו והן לשוטר שעצר אותו במקום מעשה. יחד עם זאת, המערער לא עלה על דוכן העדים על-מנת להיחקר על גרסתו. משכך, הדברים שאמר באותן הזדמנויות שפורטו לעיל יכולים לשמש רק לחובתו ולא לזכותו. התוצאה המעשית היא שלא היתה בפני בימ"ש קמא כל גרסה ביחס למעשיו של המערער בדירה. הנוכחות הבלתי תמימה של המערער בדירה מחייבת אותו במתן הסבר ומשום שנכשל בזה האחרון, צדק בימ"ש קמא כאשר סבר שהמדינה עמדה בנטל המוטל עליה.

לא מצאנו ממש בערעור זה ודעתנו היא כי צדק בימ"ש קמא כאשר סבר שהתביעה עמדה אכן בנטל המוטל עליה. כאמור, העובדות אינן שנויות במחלוקת, המערער התפרץ לדירה. עובדה זו בפני עצמה יוצרת נוכחות לא תמימה בדירה ונוכחות לא תמימה זו מחייבת אותו למתן הסבר.

לשיטתנו, נסיבות מעין אלה מטילות על המערער את הנטל הטקטי להבאת ההסבר. עיינו בפסה"ד שאליו הפנה אותנו ב"כ המערער (רע"פ 1840/12) ולא מצאנו כי הדברים האמורים שם עומדים בניגוד לקביעה זו. המערער פתח דלת בדירה לא לו, המערער גם ככל הנראה נכנס לתוך הדירה שהרי הצליח לראות את המתלונן שהיה בשירותים ללא בגדים באותו שלב ועליו לספק הסבר כלשהו להימצאותו בדירה. בימ"ש קמא למעשה הלך לקראתו כאשר בחן את הגרסה שהשמיע.