ע"פ 11347-03-15 מדינת ישראל נ' ביניאשוילי

המשיבה בתיק זה הועמדה לדין ביחד עם מי שהיה נאשם מס' 1 בעבירה של החזקת סמים שלא לשימוש עצמי, עבירה על סעיף 7א' + 7ג' רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג-1973.

על פי הנטען בכתב האישום, הגיעו שוטרים לדירתו של מי שהיה נאשם מס' 1 בעקבות ניסיון של זה האחרון להכשיל אותם בתפקידם, לאחר שנתפס מחזיק בסם במקום אחר. כאשר הגיעו לדירה התגלה אכן סם בדירה. בד בבד התרחשה בדירה גם התפתחות נוספת. בדירה שהתה באותו זמן המשיבה בערעור שבפנינו. על-פי הנטען בכתב האישום, התגלה אצל המשיבה בחזייתה סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של למעלה מ- 60 גרם נטו, שלא לצריכה עצמית. כיוון שכך, כאמור, יוחסה למשיבה העבירה דלעיל.

בית משפט קמא (כב' השופט ש' בקר) זיכה את המשיבה בתום פרשת התביעה בעקבות טענה, כי אין להשיב לאשמה שנטענה על-ידי הסנגוריה. על הכרעת הדין המזכה של בית משפט קמא בשלב זה, הערעור בפנינו.

אלה עיקר ממצאיו של בית המשפט בהכרעת הדין:

השוטרים הגיעו לדירה בעקבות צו חיפוש שהיה בידיהם. בצו צוין במפורש כי את החיפוש יש לערוך במעמד שני עדים, זאת בנוסף להוראת החוק בסעיף 26 לפקודת סדר הדין הפלילי - מעצר וחיפוש [נוסח חדש] התשכ"ט-1969 ולפיה: "חיפוש בין על-פי צו ובין שלא על-פי צו ייערך בפני שני עדים שאינם שוטרים, זולת אם...".

אליבא דבית משפט קמא: "על-פי צו החיפוש, על כך אין מחלוקת, היה על השוטרים לבצע את החיפוש בפני שני עדים שאינם שוטרים, כאשר הצו מפנה גם להוראת סעיף 26 לפקודת סדר הדין הפלילי מעצר וחיפוש. צו של שופט מן הראוי לכבד. צו של שופט קל וחומר שראוי כי משטרה, מי אם לא היא, מן הראוי לכבד... כך לא נעשה ביחס לצו החיפוש שהוציא מלפניו כב' השופט ד"ר אבינור".

השוטרים, כך אליבא דבית משפט קמא, זלזלו בצו בית המשפט ולמעשה לא התייחסו אליו. השוטר שהיה בדירה, השוטר המחפש, נשאל בנושא זה האם דאג לכך שיהיו שני עדים ואמר: "לא זוכר. זה לא משהו שהתייחסתי אליו" ועל כך תהה בית משפט קמא: "לא משהו שהתייחס אליו... האם צו בית המשפט אינו שווה התייחסות?".

כיוון שכך, משזוהי עמדת המשטרה ומשלא נעשה חיפוש בפני שני עדים, סבר בית משפט קמא כי החיפוש ותוצאותיו פסולים ומכאן כי אין בידי התביעה ראיות ולו גם ראיות בסיסיות שדי בהן בשלב זה של ההליך המשפטי, קרי: בשלב הטיעון כי אין להשיב לאשמה.

אליבא דבית משפט קמא:

"לו אסכים לקבל את ההודעה כראיה, אזי לא נמצאתי "מרתיע" את המשטרה די הצורך, לקיים את צווי בית-המשפט כדת וכדין...

...מתחייבת כאן אפוא, לדעתי, פסיקה שתבהיר למשטרה כי בית-המשפט מתכוון, באמת ובתמים, למה שהוא קובע, כאמור – קל וחומר כאשר מדובר בעניין של פגיעה בפרטיות, המשקל במעמד צד אחד בלבד, עניין הדורש תשומת לב מיוחדת וביצוע בחרדת קודש של ממש... (עמוד 27 להכרעת הדין)"