ע"פ 1120/15 מדינת ישראל נ' חאלד תיתי

           ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' בר זיו) בת"פ 3065-07-14 מיום 31.12.2014, שבו נדון המשיב לעונש של 40 חודשי מאסר בפועל בצירוף עונשים נלווים.

הרקע הדרוש לעניין

1. המשיב הורשע ביום 4.11.2014 על יסוד הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בשתי עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), עבירה של ניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333, 335 ו-25 לחוק ועבירות של החזקת נשק לפי סעיף 144(א) לחוק ונשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק.

           על פי עובדות כתב האישום המתוקן, קיים סכסוך בין משפחת המשיב לבין משפחתם של ל' ומ' ת' (להלן: המתלוננים). שתי המשפחות מתגוררות בכפר בענה. ביום 13.6.2014 בשעה 19:30 או בסמוך לכך, התפתחה קטטה בין שתי המשפחות ברחבה שבחזית ביתם של המתלוננים. המשיב, שידע על הקטטה, החליט לפגוע במתלוננים ולגרום להם לחבלה חמורה ולשם כך הצטייד באקדח שהחזיק ללא רשות על פי דין. המשיב נסע לעבר ביתם של המתלוננים בג'יפ השייך לגיסו, עצר בכניסה לרחבת הבית וירה מספר כדורים לעבר המתלוננים ממרחק של מטרים בודדים בכוונה לפגוע בהם ולגרום להם חבלה חמורה. המשיב פגע במתלונן מ' ת' בכתף ובמתלונן ל' בידו. כמו כן, ירה המשיב לעבר מרפסות בית המתלוננים, שם עמדו באותה עת בני משפחתם, כל זאת בכוונה לפגוע בהם ולגרום להם חבלה חמורה. המשיב הספיק לירות 11 כדורים בסך הכל. לאחר הירי, נמלט המשיב מהמקום ברכב, התחמק מהמשטרה ועזב את הכפר. הוא נעצר רק ביום 22.6.2014. כתוצאה ממעשי המשיב, אושפזו המתלוננים בבית החולים.

2. יצוין כי הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לגבי העונש, למעט הסכמה על כך שתחת חילוט הרכב שהתבקש בכתב האישום המקורי, ישלם המשיב קנס של 25,000 ש"ח.

3. ביום 31.12.2014 נגזר דינו של המשיב. בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על כך שמדובר בעבירת אלימות חמורה, אשר העובדה שבוצעה תוך שימוש בנשק חם מוסיפה לה חומרה יתרה, וכן ציין כי חומרה נוספת נעוצה בעובדה שהעבירות בוצעו על רקע סכסוך משפחתי מתמשך. בית המשפט הוסיף והתייחס לעבירות הנשק שבהן הורשע המשיב וציין כי נוכח הסיכון הרב הנשקף מהן, אין הן תלויות בתוצאות מעשה הירי. בית המשפט עמד על כך שחומרת העבירות מחייבת ענישה מחמירה ומתן משקל יתר לאינטרס הציבורי על פני זה של הנאשם הספציפי. לאחר שסקר את מדיניות הענישה הנוהגת במספר מקרים דומים, קבע בית המשפט כי מתחם העונש ההולם עומד על 30 עד 60 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט בחן את מכלול הנסיבות לחומרה ולקולא בעניינו של המשיב, לרבות עברו הפלילי המכביד; עונש המאסר שבו נשא בעבר; ומנגד הודאתו והחרטה שהביע; נסיבות חייו ומצבם הבריאותי של ילדיו. צוין כי נדרשת בעניינו של המשיב ענישה מחמירה על מנת שיפנים כי אינו יכול להתחמק מעונש עקב נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה וביניהן הסולחה שנערכה עם המתלוננים.

           אחר דברים אלה, גזר בית המשפט המחוזי על המשיב עונש של 40 חודשי מאסר בפועל מיום מעצרו; ו-12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור כל עבירת נשק או עבירות אלימות מסוג פשע תוך שלוש שנים מיום שחרורו. בהתחשב בקנס בסך 25,000 ש"ח ששילם המשיב זה מכבר על פי הסכמת הצדדים, ובכך שהסולחה מול המתלוננים כללה רכיב כספי, החליט בית המשפט שלא להטיל על המשיב קנס או פיצוי למתלוננים. 

הטענות בערעור

4. המערערת טוענת – באמצעות באת-כוחה, עו"ד קרן רוט – כי העונש שנגזר על המשיב אינו הולם את חומרת מעשיו בנסיבותיהם, אינו מבטא את מדיניות הענישה הראויה בעבירות אלימות חמורות ובעבירות נשק וחוטא לשיקולי הגמול, הרתעת הפרט והרתעת הרבים. לטענתה, בית המשפט המחוזי נקט אמנם ברטוריקה המתאימה לחומרת המעשים, ברם התוצאה העונשית שאליה הגיע בסופו של יום רחוקה עד מאד מזו המגשימה את עיקרון ההלימה. בפרט נטען כי מתחם העונש שנקבע נמוך משמעותית מהראוי ואינו מבטא את חומרת נסיבות האירוע. עוד נטען כי בית המשפט טעה גם בקביעת העונש בחלקו הנמוך של המתחם, חרף קיומן של נסיבות משמעותיות לחומרה לרבות עברו הפלילי המכביד של המשיב והתנהגותו לאחר האירוע (הימלטות מהזירה ואי-הסגרת הנשק שבו השתמש, אשר כנראה ממשיך לסכן את הציבור). המערערת ציינה את עברו הפלילי של המשיב, הכולל הרשעות בעבירות אלימות, האחרונה שבהן גם היא בירי כלפי המתלוננים בתיק זה. למרות זאת, זכה המשיב כבר אז להתחשבות מפליגה מצד בית המשפט, שהטיל עליו 18 חודשי מאסר בפועל בלבד. המערערת טוענת לקיומו של דפוס התנהגות חוזר ולמסוכנות גבוהה הנשקפת מהמשיב, המחייבים לנקוט כלפיו בגישה עונשית מחמירה. היא מוסיפה וטוענת כי הענישה הנוהגת כיום בעבירות אלימות חמורות אינה הולמת בחלק מהמקרים את חומרת המעשים. לשיטתה, מדיניות הענישה הראויה צריכה להיות מחמירה יותר. היא מטעימה כי תיקון 113 לחוק קובע כי מדיניות הענישה הנוהגת היא רק אחד השיקולים בקביעת העונש ההולם, וככל שהמדיניות הנוהגת אינה ראויה, שומה על בתי המשפט להעדיף את מדיניות הענישה הראויה.