ע"פ 11073-05-15 אביעד עובדיה נ' מדינת ישראל

השופט י' נועם:

1.לפנינו ערעור על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מינטקביץ'), מיום 22.3.15, בת"פ 11066-08-11, לפיו הוטלו על המערער שלושה חודשי מאסר על תנאי, שירות לתועלת הציבור בהיקף של 300 שעות, פיצוי המתלונן בסך 750 ₪ וצו מבחן; זאת בגין הרשעתו, על-יסוד הודאתו, בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה של ממש – לפי סעיף 380 בשילוב סעיף 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

הודאתו של המערער ניתנה בגדרו של הסדר טיעון, לפיו תוקנו עובדות כתב-האישום המקורי, ונמחקה ממנו עבירה נוספת שיוחסה למערער – גרימת היזק לרכוש במזיד. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם, כי המאשימה תעתור בעניינו של המערער לעונש שלא יעלה על ששה חודשי מאסר שיבוצעו בעבודות שירות, בצד מאסר על-תנאי, ואילו המערער יהיה חופשי בטיעוניו לעונש, לרבות בשאלת ההרשעה.

יצוין, כי ההליך בבית-משפט קמא נוהל נגד המערער (נאשם 1) ונגד אביו (נאשם 2). האב הגיע להסדר טיעון, לפיו הודה בעובדות כתב-אישום מתוקן שהוגש נגדו ונידון לעונש מוסכם של מאסר על תנאי וקנס.

2.על-פי עובדות כתב-האישום המתוקן, העומדות ביסוד הכרעת-הדין, ביום 10.3.10 בשעות הצהריים, תקפו המערער ואביו שלא כדין את המתלונן. בעקבות ויכוח על מקום חניה שהתגלע בין האב לבין המתלונן, התקדם האב לעבר המתלונן, ובאמצעות רכבו הפילו ארצה. בשלב זה, ולאחר ששמע שאביו הותקף, הגיע המערער למקום והִכה את המתלונן במכות אגרוף בפניו. כתוצאה מהמעשים האמורים, נגרמו למתלונן חבלות של ממש – שטף-דם באפו ושפשופים ביד.

3.המערער הִנו יליד 1986, נשוי ואב לשני ילדים. הוא סיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות מלאה ועובד כיום כאחראי מלצרים בבית-קפה. שירות המבחן התרשם, כי המערער בעל יכולת לניהול אורח חיים תקין ובעל מערכת ערכים חיובית בבסיסו, וכי הלה הפיק לקחים ממעשיו וחווה את ההליך המשפטי כמשמעותי ומרתיע. בצד זאת, התרשם שירות המבחן בתסקירו הראשון, כי המערער מתקשה בקבלת אחריות, משליך את האשמה על גורמים חיצוניים ומתקשה לבחון דרכי התנהגות אלטרנטיביות בסיטואציה אלימה; וכי אלו מהווים גורמי סיכון להישנות התנהגות פוגענית בעתיד. לאור ההתרשמות, כי העבירה חריגה להתנהגותו של המערער בדרך כלל, וכדי להימנע מפגיעה בתעסוקתו, המהווה מסגרת המחזקת חלקים נורמטיביים באישיותו – המליץ שירות המבחן להימנע מהטלת מאסר, אף לא בעבודות שירות, ולהסתפק בהטלת שירות לתועלת הציבור, כעונש מוחשי ומציב גבולות. בתסקיר משלים דיווח שירות המבחן, כי המערער השתתף בתהליך טיפולי במסגרת שירות המבחן המיועד למי שביצעו עבירות אלימות; כי שיתוף הפעולה של המערער בטיפול היה מלא; וכי על-מנת שלא לפגוע בהתקדמותו המקצועית וכן לאפשר לו להתקבל לעבודה בשירותי הכבאות – מומלץ לשקול חזרה מהרשעה ולהסתפק בהטלת צו שירות לתועלת הציבור וצו מבחן.

4.בגזר-דינו התייחס בית-משפט קמא לחומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אך נתן משקל משמעותי לעובדה שהמערער פעל רק לאחר ששמע שאביו הותקף על-ידי המתלונן. בית-המשפט קבע, כי מתחם העונש ההולם נע בין שירות לתועלת הציבור לבין מאסר בפועל לתקופה קצרה; והעיר, כי אלמלא פעל המערער תחת הרושם השגוי שאביו הותקף על-ידי המתלונן, היה מקום לקבוע מתחם ענישה גבוה יותר. נתון נוסף שהביא בית-המשפט בחשבון, הוא העונש המוסכם בין הצדדים ביחס לאביו של המערער, נאשם 2; ובהקשר זה העיר, כי אף אם קיים פער בין חלקם של הנאשמים, עדיין יש בדבר כדי להשליך על קביעת מתחם העונש. בית-משפט קמא סבר, כי העונש המתאים הוא שירות לתועלת הציבור בהיקף נרחב, בצד מאסר על-תנאי, צו מבחן ופיצוי המתלונן. בית-משפט קמא לא ראה מקום לבטל את ההרשעה, זאת לנוכח חומרת המעשים, שאינם באים בגדרם של החריגים המצדיקים ביטול הרשעה. לכך הוסיף בית-המשפט, כי לא הוכח נזק קונקרטי שיוסב למערער בעקבות ההרשעה, ובפרט כאשר לא הוכח שהרשעה בדין תמנע קבלתו של המערער לשירותי הכבאות או תחסום את אפשרויות תעסוקתו בעתיד.

5.ב"כ המערער טוענת, כי טעה בית-משפט קמא בהחלטתו שלא לסיים את ההליך המשפטי בעונש ללא הרשעה בדין בעניינו של המערער – שתפקודו נורמטיבי, פרט לאפיזודה שבה מעד כאמור, לפני למעלה מחמש שנים. לגרסתה, נסיבות ביצוע העבירה מאפשרות לראות את עניינו של המערער בגדר המקרים החריגים המצדיקים ביטול הרשעה, שכן המערער פעל תחת הרושם, אמנם השגוי, שאביו הותקף על-ידי המתלונן; ואף הוכח נזק קונקרטי שיוסב לו, שכן הרשעה בדין תפגע, על-פי הנטען, בשיקום המערער ובאפשרויות תעסוקתו בעתיד – בכלל, ובשירותי הכבאות – בפרט. היא הציגה במהלך הערעור מכתב משירותי הכבאות, לפיו המערער עבר לפני למעלה משלוש שנים הליך גיוס ומבחני קבלה לשירותי הכבאות, למשרת לוחם אש. במכתב מיום 2.10.14 צוין, כי הליך המיון הופסק עקב המעבר של שירותי הכבאות וההצלה לרשות ארצית השייכת למשרד לביטחון פנים, וכי כאשר ייפתח קורס לוחמי אש יוכל המערער להשתלב בו.

6.ב"כ המשיבה גורסת, כי אין עילה להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא להשאיר את ההרשעה על כנה, זאת מהטעמים שבוארו בגזר-דינו.

7.כלל הוא, כי ערכאת הערעור לא גוזרת מחדש את העונש, אלא בוחנת את סבירות גזר-הדין של הערכאה הדיונית; וכי התערבותה בעונשים שנגזרו על-ידי הערכאה הדיונית שמורה למקרים חריגים בלבד שבהם נפלה טעות מהותית, או שהעונש שנגזר סוטה באופן קיצוני מרמת הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 1880/14 עמעש נ' מדינת ישראל (19.11.14); וע"פ 4235/14 ראאד חאטיב נ' מדינת ישראל (3.2.15)). נפסק, כי גדרי ההתערבות האמורים נותרו על כנם גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין (ע"פ 7430/13 שחרוך טוחסונוב נ' מדינת ישראל (3.3.14); וכן ראו: ע"פ 3151/13 עבדאללה נ' מדינת ישראל (24.4.14), בפִסקה 10).