ע"פ 1007-04-16 כחלון נ' מדינת ישראל

1.המערערת הועמדה לדין בבית משפט קמא בכתב אישום שכלל שני אישומים. בעקבות הסדר טיעון בין הצדדים תוקן כתב האישום באופן, שבאישום הראשון הורשעה בעבירה של תקיפה סתם, עבירה על סעיף 379 לחוק העונשין ובאישום השני באיומים, עבירה על סעיף 192 לחוק העונשין.

עובדות כתב האישום מתעדות סכסוך שהוא במקורו סכסוך שכנים, אלא שלרוע המזל הסלים והפך להיות למערכת יחסים מכוערת שבאה לידי ביטוי בשני האישומים המפורטים בכתב האישום.

האישום הראשון מתעד אירוע מיום 9.7.13, בתאריך זה פנתה המערערת למתלוננים בתיק זה, עורכי דין שהם בעלי דירות בבנין שמדובר בו, והטיחה בהם מילים בוטות, וולגריות שאיננו רואים לחזור עליהן.

כתוצאה מפעולותיה של המערערת נפל מכשיר הטלפון הנייד מידה של המתלוננת באישום זה ועל כן יוחסה למערערת עבירת תקיפה.

באישום השני שהוא הראשון כרונולוגית, איימה המערערת על עובדי משרד עורכי הדין שבבעלות המתלוננים. המערערת "הודיעה" לעובדים כי היא נשבעת שתעשה להם טרור, אף אחד לא ייכנס למשרד הזה. לאחר מכן הוסיפה ואמרה: "אני אעשה לכם את המוות, אתם לא תחנו פה יותר את המכוניות שלכם". ספציפית הלכה המערערת אחרי אחת העובדות במשרד עורכי דין, מעשיה של המערערת הכניסו מורא בלבה של אותה עובדת, היא נמנעה מלהיכנס לרכבה מחשש כי המערערת תדע כי הרכב שייך לה ותגרום לו נזק, לפיכך פתחה בריצה לכיוון המשרד, המערערת לא נרתעה ורדפה אחריה עד למדרגות הבנין.

2.בבית משפט קמא כאמור הודתה המערערת בעובדות שפורטו לעיל. הסדר הטיעון בין הצדדים כלל הסכמה על הפנייתה לתסקיר שירות מבחן שיבחן את שאלת ההרשעה. בפועל היו בפני בית המשפט שני תסקירים: האחד מיום 6.9.15 והשני מיום 10.3.16.

בתסקיר הראשון ציין שירות המבחן כי המערערת מתקשה להביע אמפתיה כלפי המתלוננים, ניכר כי תופסת עצמה כקורבן. לשירות המבחן דיווחה המערערת כי כיום היא נמנעת מכל אינטראקציה עם המתלוננים. שירות המבחן הציע למערערת לבצע עונש של שירות לתועלת הציבור, אולם: "היא הסתייגה מאפשרות ביצוע עונש זה, מסרה כי לאור עבודתה, עזרה בטיפול בנכדיה ובשל מצבה הרפואי תתקשה לבצע את צו השל"צ". כיוון שכך, נמנע שירות המבחן מהמלצה על סיום ההליך באי הרשעה והמליץ על הטלת עונש מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננים.

כאמור היה גם תסקיר נוסף בתסקיר זה הביעה המערערת את הסכמתה לבצע שירות לתועלת הציבור: "לאחר חשיבה נוספת", ועל כן המליץ שירות המבחן על סיום ההליך ללא הרשעה תוך שהוא מגבש עבורה תוכנית של של"צ.

בית משפט קמא (כב' השופט ש' מלמד) לא קיבל את עתירת הסנגור לסיום ההליך ללא הרשעה ועל כך הערעור בפנינו.

3.אלה הנדבכים העיקריים בהחלטתו של בית משפט קמא:

מדובר בעבירות של ממש, עיקרון ההלימה מצביע על כך כי מתחם העונש ההולם הוא ממאסר על תנאי ועד למאסר שיכול וירוצה בדרך של עבודות שירות. נוכח האמור בתסקיר שירות המבחן ונוכח עמדתה של המערערת, אין זה מן הראוי לסיים את ההליך ללא הרשעה. באשר לרכיב הנוסף מהווה קריטריון להימנעות מהרשעה, קרי: הנזק הצפוי למערערת, בית המשפט סבר כי נזק שכזה לא הוכח. המערערת היא סייעת בגני ילדים ולא הוכח כי עבודתה תיפגע.

4.בהודעת הערעור, כמו גם בטיעון בפנינו, טען הסנגור כי יש לשנות מושכלות יסוד באשר לסיום ההליך בדרך של אי הרשעה. הגיע הזמן, כך לטענת הסנגור, לפרוץ את הגבולות הנוקשים של הלכת "כתב" ולהכיר בצורך בסיום הליך באי הרשעה וגם אם לא התמלאו בדיוק הרכיבים שנחשבו עד היום כרכיבים קלאסיים לסיום הליך בדרך זו.