ע"פ 10008-09-15 מברטו(אסיר) נ' מדינת ישראל

1.המערער הועמד לדין בבית משפט קמא בעבירה של תקיפה לשם גניבה לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין, בתקיפה חבלנית הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק ועבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

על-פי הנטען בכתב האישום תקף המערער ביחד עם אחר, שזהותו אינה ידועה, את המתלונן בתיק זה מאסיס חידש (להלן: "המתלונן 1"). כתב האישום ממשיך ומפרט כי המתלונן הנ"ל הלך ביחד עם מי שהיה המתלונן 2 בתיק זה לכיוון ביתם. המערער ביחד עם האחר הגיעו למתלונן 2 תקפו אותו, דחפו אותו לכביש וסטרו לו. בהמשך ניגש המערער למתלונן 1, דחף אותו לתוך בית וניסה לרסס את פניו בגז מדמיע. המתלונן 2 נאבק עמו ובתגובה תקף אותו המערער בכך שהיכה בפניו. המערער ואותו אחר גנבו מהמתלונן 1 ארנק וכן שני מכשירי פלאפון ניידים האחד מסוג איפון 4 והאחד מסוג איפון 5.

כאמור על בסיס העובדות דלעיל יוחסו למערער העבירות שפורטו בפתיח לפסק דין זה.

2.העדים המרכזיים שהעידו בבית משפט קמא היו המתלונן 1 וכן שוטר שהגיע למקום בזמן אמת ולעדותו נתייחס בהמשך. בית המשפט העדיף את גרסת המתלונן מס' 1 על פני גרסת המערער ונתן בה אמון. תמיכה לגרסתו של המתלונן מס' 1 מצא בית משפט קמא בעדות השוטר שהגיע למקום. השוטר העיד כי כשהגיע למקום שמע את המתלונן צועק "גנבו לי גנבו לי". בהמשך עשה חיפוש על גופו של המערער שבפנינו ולמרבית הפלא, ושמא לא למרבית הפלא, נמצאו בכיסיו שני הפלאפונים הניידים שבדיעבד אין מחלוקת כי הם שייכים למתלונן מס' 1.

בנוסף, הבחין השוטר כי המערער שבפנינו משליך בקבוק שחור קטן כאשר בדיעבד הסתבר כי אותו בקבוק שחור קטן הוא מיכל גז מדמיע. נתון זה התקשר לתלונתו המיידית של המתלונן ולפיה הוא רוסס בגז מדמיע.

בהסתמך על שני הנדבכים המרכזיים הללו, קרי: עדותו של המתלונן מס' 1 ועדותו של השוטר והממצאים הפיזיים שהגיש לבית המשפט, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שיוחסו לו.

3.בית המשפט היה ער לסתירות לא מהותיות, כך לשיטתו, בגרסאותיהם של שני המתלוננים בתיק זה, כך למשל סתירה בענין צבע חולצתו של המערער או סתירה בנושא כמה אנשים עקבו אחרי שני המתלוננים בתחילת האירוע. עדיין סבר כי ניתן לתת אמון בגרסתו של מתלונן 1 וכאשר מצטרפת אליה עדות השוטר הן מהוות יחד בסיס מוצק להרשעתו של המערער.

4.על מסקנה זו חולק הסנגור בפנינו. טענתו המרכזית של הסנגור הן בהודעת הערעור הכתובה והן בטיעון בפנינו היא, כי שגה בית משפט קמא כאשר נתן אמון בגרסתו של המתלונן מס' 1. הסנגור משליך את מרבית יהבו על אירוע שקדם לאירוע נושא כתב האישום. למען שלמות התמונה נקדיש מילים ספורות לאותו אירוע שבו רואה הסנגור את מקור תלונתם של שני המתלוננים.

מסתבר כי לאירוע נושא כתב האישום קדם שוד בבר שבו שהו שני המתלוננים. הנשדד היה דווקא מתלונן 2 ולא מתלונן 1 המותקף באירוע הנוכחי. ממתלונן זה נשדד סכום גדול של כסף בשעה ששהה בשירותים. לטענת הסנגור, המתלוננים שניהם חשדו במערער כי הוא וחבריו היו השודדים באירוע הבר ועל רקע זה התפתח כל האירוע שבפנינו.

בין אם תתקבל טענה זו ובין אם לאו – הטענה המרכזית היא כאמור, כי המתלונן 1 אינו ראוי לאמון. טול עדותו של זה האחרון וההרשעה, כך לטענת הסנגור, אין לה על מה שתיסמך.

5.ובאשר למכשירי הטלפון הנייד: (להלן: "הפלאפונים"), הסנגור אינו יכול להתעלם מהעובדה כי הפלאפונים נמצאו על גופו של המערער בחיפוש שנערך על-ידי השוטר. השוטר אינו חשוד בנטיית לב לגבי מי מהמעורבים בפרשה זו ואין כל סיבה לפקפק בעדותו. כיוון שכך העלה הסנגור במהלך הדיון בפנינו את התזה, שמא המתלונן הוא שדחף את הפלאפונים לכיסו של המערער, כך הגיעו הפלאפונים לכיסו וכך קרה שהשוטר מצא אותם היכן שמצא.

נעיר במאמר מוסגר, כי די בתזה זו שכלל לא הוטחה במתלונן כדי להבין שאין ממש בערעור זה, אולם נמשיך ונפרט את העובדות הרלוונטיות.