ע"פ 1000/15

השופט נ' סולברג:

1. במוקד הערעור – שאלת חוקיותו של חיפוש וצִדקתו של חילוט.

2. ערעור על הכרעת הדין מיום 21.12.2014 ועל ההחלטה מיום 2.4.2015 שניתנו בבית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 17520-03-14 (השופטת ש' רנר). בראשונה הורשע המערער בעבירה של הובלת נשק, ועל-פי השנייה חולטה מכוניתו; המערער נדון ל-20 חודשי מאסר, ול-6 חודשי מאסר על-תנאי.

עיקרי ההליך בבית המשפט המחוזי

3. ביום 28.2.2014, נעצר המערער בשעה שנסע במכוניתו, בעקבות מידע מודיעיני חסוי שהתקבל באותו יום במשטרה. בחיפוש במכוניתו נמצאו תת-מקלע מאולתר, מחסנית, ושמונה כדורי 9 מ"מ (להלן: הנשק) אשר הוטמנו מתחת למושב האחורי של המכונית.

4. המחלוקת בין המערער למשיבה נסובה סביב שתי נקודות מרכזיות: האחת, חוקיותו של החיפוש במכוניתו של המערער; השנייה, מודעותו ושליטתו של המערער ביחס לנשק שנמצא במכונית.

5. באשר לחוקיות החיפוש טען המערער כי המחוקק הבחין בין קיומו של חשד סביר המתייחס לחיפוש בגופו של אדם, לבין חשד סביר המתייחס לחיפוש בחצריו של אדם; בכלל זה מכוניתו. לטענת המערער, מהתנהלותו של השוטר אשר ערך את החיפוש במהלך האירוע, כמו גם מעדותו, ניתן להסיק כי המידע המודיעיני על-פיו פעל ביסס לכאורה חשד סביר המאפשר חיפוש על גופו של המערער, אך לא היה במידע זה כדי להקים חשד סביר המצדיק חיפוש במכוניתו. תימוכין לטענה זו מוצא המערער בכך שבתחילה ערך השוטר חיפוש על גופו, ורק לאחר מכן עבר לחפש במכוניתו. יתר על כן, גם החיפוש שנערך במכונית לא היה ממוקד, והחל בכלל בחלקה הקדמי, שעה שכאמור הנשק נמצא מתחת למושב האחורי. בנסיבות אלו, טוען המערער, ברי כי לא היה בידי המשטרה חשד סביר להימצאותו של נשק במכונית. המסקנה המתחייבת מכך היא כי החיפוש במכונית לא היה חוקי, ובהתאם לדוקטרינת הפסלות שהתקבלה בפסיקה, דין הראיה, קרי – הנשק שנמצא במכונית, להיפסל. מנגד, המשיבה, אשר ביקשה לשמור על חסיונו של המידע, טענה כי המידע המודיעיני שהתקבל ביסס חשד סביר לחיפוש גם במכוניתו של המערער; משכך, החיפוש – חוקי, והראיה – קבילה.

6. באשר למודעותו ושליטתו ביחס לנשק, טען המערער כי העובדה שטביעות אצבעותיו לא נמצאו על הנשק תומכת בגרסתו כי לא הוא הטמין את הנשק, וכי לא היה מוּדע להימצאותו של הנשק במכונית. בנוסף טען המערער, כי הוא משתמש במכונית לשם הסעת נוסעים בתשלום, ובנסיבות העניין ישנה אפשרות סבירה כי אחד מהנוסעים שנסעו עמו במכונית עובר למעצרו הוא אשר הטמין את הנשק, ובכך יש כדי להקים ספק סביר בדבר אשמתו-שלו. כך, על-פי עדותו של המערער, בסביבות השעה 17:00 ביום המעצר ניקה את מכוניתו, לרבות הרמת המושב האחורי, ולא הבחין בדבר. בפרק הזמן שבין ניקיון המכונית לבין מעצרו בסביבות השעה 20:20 ביצע המערער לטענתו שתי הסעות נפרדות של נוסעים. לטענת המערער, אין זה בלתי מתקבל על הדעת כי אחד מן הנוסעים הללו הוא אשר הטמין את הנשק בשעת הנסיעה מבלי שהמערער הבחין בכך. לבסוף טען המערער, כי הפתיחוּת שגילה בעדותו, ובכלל זה אמירותיו כי הוא המשתמש הבלעדי במכונית וכי ניקה את המכונית מספר שעות לפני המעצר ולא הבחין בדבר, מלמדת על כּנותה של עדותו ועל מהימנותו.מנגד, טענה המשיבה כי הימצאותו של הנשק במכוניתו של המערער, אשר לפי עדותו הוא זה המשתמש בה באופן בלעדי, יצרה חזקה, שלא הופרכה על-ידו, ולפיה הנשק נמצא במכונית ברשותו ועל דעתו. כמו כן טענה המשיבה, כי טענתו של המערער לפיה ישנה אפשרות שהנשק הוטמן תחת המושב על-ידי אחד הנוסעים האחרים שנסעו עמו במכונית עובר למעצרו, אינה מסתברת, לנוכח הראיות והעדויות הברורות מהן עולה כי הטמנת הנשק מתחת המושב האחורי כרוכה בביצוע פעולה מורכבת, ולא יתכן כי נסתרה מעיניו של המערער. אשר לאופן התנהלותו של המערער בחקירתו, טענה המשיבה, כי זו דווקא אינה מתיישבת עם טענתו לחפּוּת ואינה מעידה על מהימנותו, ובמיוחד הדגישה המשיבה דברים שאמר המערער בעת שעומת בחקירתו עם אחיו, שיש בהם כדי ללמד כי למערער "יש מה להסתיר". לבסוף טענה המשיבה, כי העובדה שעל הנשק לא נמצאו טביעות אצבעותיו של המערער אמנם אינה מסבכת אותו כשלעצמה, אך לנוכח מכלול הראיות והחזקה שקמה לחובתו, כמפורט לעיל, גם אינה יכולה לזכותו.

7. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המערער, בקובעו כי החיפוש נעשה באופן חוקי, וכי לא יתכן כי הנשק הוטמן מתחת המושב ללא ידיעתו של המערער. לעניין חוקיותו של החיפוש נקבע כי אף אם המידע המודיעיני התייחס לנשק שנמצא על גופו של המערער, הרי שבנסיבות דנן, כשהמערער נעצר כשהוא במכוניתו, והנשק לא נמצא על גופו, קיים חשד סביר להימצאותו של הנשק במכונית, ודי בכך כדי לבסס חשד סביר המצדיק חיפוש במכונית. לעניין מודעותו ושליטתו של המערער ביחס לנשק, אמר בית המשפט המחוזי, כי אכן אין מחלוקת על כך שטביעות אצבעותיו של המערער לא נמצאו על הנשק, ואפשר שלא הוא הטמינוֹ מתחת למושב. מכל מקום, בית המשפט המחוזי קבע כי טענתו של המערער לפיה אחד הנוסעים ששהו עמו במכונית עובר למעצרו הוא אשר הטמין את הנשק, בשים לב למורכבותה היחסית של הפעולה הנדרשת לשם הטמנת הנשק בנסיבות העניין, מבלי שהמערער יבחין בכך, אינה סבירה כלל. לכך הוסיף בית המשפט המחוזי את התנהלותו של המערער בחקירתו, ובפרט בעימות מול אחיו, שלא תרמה למהימנותו, וחיזקה את התשתית הראייתית נגדו. על יסוד האמור לעיל הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה של הובלת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין).

חילוט המכונית