ע"ע 8524-11-16

השופטת רונית רוזנפלד

1.לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב מיום 18.9.16, וכן פסק דינו המשלים מיום 10.10.16 (השופט אורן שגב; סע"ש 26299-01-14). בפסק הדין קיבל בית הדין האזורי את תביעת המשיבה נגד החברה המבקשת (להלן: החברה), ופסק כי על החברה לשלם למשיבה פיצוי בגין פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, הפרשי פיצויי פיטורים והפרשי חופשה שנתית, דמי הודעה מוקדמת וכן השבת ריבית שקוזזה משכרה האחרון במבקשת. כמו כן פסק בית הדין כי המבקשת תישא בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עורך דין. בפסק הדין המשלים קבע בית הדין כי המשיבה זכאית לפיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב ובהיעדר שימוע. בבקשתה טוענת החברה המבקשת כי בפסק הדין נפלו טעויות המצדיקות להורות על עיכוב ביצוע החיובים שנפסקו בו.

הרקע לבקשה

2.המשיבה עבדה כמנהלת חשבונות אצל החברה המבקשת, בעלים של סופר מרקט בעיר לוד, מיום 1.11.09 ועד ליום 23.12.12 (להלן: החברה). במהלך תקופת עבודתה, הרתה המשיבה והודיעה למעסיקיה על הצורך לשהות בשמירת היריון עד ליום 2.8.12, הוא מועד לידת בתה. ביום 11.11.12 שבה המשיבה לעבודתה מחופשת הלידה. בסמוך לאחר מכן העבירה החברה את משרדיה מהעיר לוד לנס ציונה. במהלך חודש דצמבר גילתה המשיבה כי היא הרה. בשל צורך רפואי נאלצה המשיבה להפסיק את ההיריון ביום 19.12.12 וקיבלה 3 ימי מנוחה. בית הדין קבע כי בתום חופשת המחלה חזרה המשיבה לעבודתה ונמסר לה מכתב פיטורים הנושא תאריך 1.12.12. בית הדין ציין, כי אין חולק שהמכתב ניתן למשיבה בתוך ה"התקופה המוגנת" על פי חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954. בסמוך לאחר מכן נפסקו יחסי העבודה בין הצדדים בנסיבות השנויות במחלוקת, באשר לטענת המשיבה היא פוטרה בשיחת טלפון לאחר שביקשה לברר מדוע יש לה מחליפה, בהיותה בחופשת מחלה לאחר הפסקת ההיריון שעברה, ובמהלך "התקופה המוגנת" על פי חוק עבודת נשים. לטענת החברה, סיום יחסי העבודה היה בהסכמה ואף לבקשתה של המשיבה, שהתקשתה להגיע מביתה בעיר לוד למשרדי החברה בנס ציונה מאחר שאין ברשותה כלי רכב.

פסק הדין של בית הדין האזורי

3.בפסק הדין קיבל בית הדין במלואה את גרסת המשיבה בנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים, תוך שהוא מציין כי מצא את עדותה אמינה ועקבית, וכי היא העידה על הדברים כמות שהתרחשו. בית הדין קבע כי עם שובה מחופשת הלידה, החברה לא פעלה להשיב את המשיבה למשרתה הקודמת, לא הכינה עבורה מקום במשרדים החדשים, ולא נתנה לה גישה לתוכנת הנהלת החשבונות של החברה, ומחליפתה המשיכה למלא את תפקידה. זאת, ללא סיבה נראית לעין. גם אם המשיבה הלינה לפני חברותיה על הקושי בהגעה מלוד לנס ציונה, קבע בית הדין כי הוכח לפניו שהיא מצאה פתרונות לכך, ועדותה לא נסתרה. כמו כן הוכיחה המשיבה כי נוכח מצבה הכלכלי, בהיותה אם לשלושה ילדים קטנים ומפאת פיטוריו של בעלה ממקום עבודתו, היא לא ביקשה להתפטר מעבודתה. לאור זאת קבע בית הדין כי המשיבה פוטרה שלא כדין בניגוד לחוק עבודת נשים וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ועל כן היא זכאית לפיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני.

לאחר שעמד על שכרה הקובע של המשיבה קבע בית הדין, כי על החברה לשלם לה הפרשי פיצויי פיטורים בסך 282 ש"ח; הפרשי חופשה שנתית בסך 1,003 ש"ח; דמי הודעה מוקדמת בסך 7,053 ש"ח. בית הדין דן עוד בטענת המשיבה כי על החברה להשיב לה ריבית שקוזזה משכרה האחרון בסך 3,792 ש"ח בגין מפרעות שקיבלה מהחברה. בית הדין דחה את טענת החברה מדובר בריבית עבור הלוואה שנטלה המשיבה, וציין כי החברה לא הציגה כל רישום אודות הלוואה, וכל שהוכח לפניו הוא שהמשיבה קיבלה, כיתר העובדים, מפרעות על חשבון שכר עבודתה. טענת החברה כי מדובר בריבית לא נתמכה בראיה או הסכם מתאים על ריבית כה גבוהה, כל שכן הסכמה מפורשת מצד המשיבה לניכוי כלשהו משכרה. לפיכך קבע בית הדין כי על החברה להשיב סכום זה למשיבה. כמו כן קבע בית הדין כי על החברה לשאת בהוצאות המשיבה ובהשתתפות בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 ש"ח.

בפסק הדין המשלים קבע בית הדין כי למשיבה לא נערך שימוע טרם פיטוריה. משהועסקה המשיבה בחברה במשך כ-3 שנים, קיבל בית הדין את תביעתה לפיצוי כספי בגובה שתי משכורות בסך 14,106 ש"ח.

לסיכום, בית הדין האזורי פסק למשיבה סך 76,236 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ביום 13.1.14, וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח.

הערעור

4.ביום 3.11.16 הגישה החברה ערעור הסב על כל קביעות בית הדין האזורי בפסק דינו ובפסק דינו המשלים. בתמצית טענה החברה, כי לא היה מקום לקבל את גרסת המשיבה והעדים מטעמה באשר לנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים. המשיבה לא פוטרה מעבודתה, והפסקת העבודה נערכה על פי בקשתה בשל חוסר יכולתה להגיע לעבודה עקב העברת משרדי החברה לנס ציונה. כמו כן, מכתב הפיטורים ניתן למשיבה מתוך מחווה של רצון טוב. על כן, אין לראות בסיום יחסי העבודה כפיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים וחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, אלא כ"מקסימום יש חוסר הבנה בין הצדדים" (ראו בסעיף 29 להודעת הערעור). כמו כן טענה החברה כי בית הדין לא התייחס לעדויות מטעמה, שלא נסתרו, שעל פיהן מנכ"ל החברה ביקש למנוע את עזיבתה של המשיבה על ידי מתן הלוואה לרכישת רכב עימו תגיע למשרדי החברה. עוד טענה החברה כי בית הדין פסק למשיבה את הסכום המרבי על פי חוק השוויון בניגוד לתקדימים משפטיים, וכי סכום ההוצאות שפסק הוא גבוה במיוחד ואינו תואם את סכום התביעה. בשולי הערעור ציינה החברה כי פסק הדין ניתן על ידי בית הדין האזורי "כעונש על ערעור שהגישה המערערת בתיק נוסף" (ראו סעיף 81 להודעת הערעור).

הבקשה לעיכוב ביצוע

5.בד בבד עם הגשת הערעור הגישה החברה "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע" פסק הדין, בה טענה כי בנסיבות העניין, בהן המשיבה לא הוכיחה כי פוטרה, למעט מכתב הפיטורים שניתן לה כמחווה של רצון טוב, סיכויי הערעור הם גבוהים במיוחד. לכל הפחות, סכום הפיצוי שנפסק למשיבה יופחת. בנוגע למאזן הנוחות ציינה החברה כי המשיבה תיארה בסיכומיה כי מצבה הכלכלי אינו טוב, וכי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין סיכוייה של החברה לגבות את כספה בחזרה הינו קלוש. לחלופין ביקשה החברה כי בית דין זה יורה על הפקדת חלק מסכום פסק הדין בקופת בית הדין.