ע"ע 62722-10-13 לקאו נ' אמפייר ישראל ב.י. בע"מ ואח'

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (הנשיאה דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור מר עלי בלום וגב' נאוה קרמר; ס"ע 11340-01-11) בו התקבלה בחלקה תביעת המערער כנגד המשיבות.

2.בקליפת אגוז נציין כי מדובר במי שעבד אצל המשיבות כשומר בתקופה שמיום 1/10/06 ועד ליום 10/6/2010, ועל פי קביעת בית הדין האזורי עליה אין ערעור, התפטר מעבודתו.

3.במסגרת הערעור שלפנינו חזית המחלוקת נוגעת לארבעה רכיבים: פנסיה, גמול עבור עבודה בשעות נוספות, פיצויי הלנת שכר והוצאות משפט שנפסקו בבית הדין האזורי.

4.אשר לפנסיה –

א.לא היה חולק כי המערער, כמי שהועסק כשומר, זכאי לפי צו ההרחבה הענפי לתשלום דמי גמולים בשיעור של 6%. משהשלים המערער שישה חודשי עבודה, הוא זכאי להסדרת הזכות לפנסיה החל מהיום הראשון לעבודתו.

ב.כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ועיון באישורי ההפקדות לקרן הפנסיה המקיפה המנוהלת בחברת הפניקס פנסיה וגמל בע"מ (מספר עמית 2238710012) (להלן – קרן הפנסיה), ההפרשות לקרן הפנסיה, הופרשו בחסר.

ג.משהועסק המערער במשרה מלאה ועל בסיס החישוב שערך ב"כ המערער שעקרונותיו מקובלים עלינו ולא נסתרו ומבוססים על שכר מינימום, זכאי המערער לפיצוי בגין ביצוע ההפרשות בחסר – סך של 6,387 ₪.

ד.לפיכך על המשיבות לשלם למערער הפרש דמי גמולים בסך של 6,387 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/7/2010.

ה.בנוסף, לא היתה מחלוקת כי את דמי הגמולים שהופרשו לקרן הפנסיה בגין המערער יש לשחרר לטובת המערער.

ו. אשר על כן, אנו מורים על שחרור הכספים שנצברו לזכות המערער בקרן הפנסיה. המשיבות יחתמו על כל מסמך שנדרש לצורך שחרור הכספים כאמור.

5.אשר לגמול עבור עבודה בשעות נוספות –

א.בית הדין האזורי קבע כי הוכח שהמערער הועסק במתכונת העסקה של 4 שעות נוספות בכל משמרת. כמו כן עולה מהראיות כי המערער הועסק במשרה מלאה. משנקבעה מתכונת עבודה, הכלל הוא כי רשאי בית הדין לפסוק גמול בגין שעות נוספות על פי המתכונת שהוכחה והנטל להוכיח סטייה ממתכונת זו, מוטל על המעסיק. נטל זה לא הורם על ידי המשיבות ולכן היה מקום לפסוק את הגמול לפי המתכונת שהוכחה.

ב.לאור האמור בסעיף א' לעיל, יש לקבוע כי המערער הועסק כ-24 משמרות בממוצע בחודש, ומכאן 96 שעות נוספות בחודש שבגין מחציתן הוא זכאי לגמול בשיעור של 25% ובגין המחצית השנייה לגמול של 50%. משלא היה חולק כי שכר הבסיס בגין השעות הנוספות שולם למערער, הרי שהמערער זכאי בגין עבודת השעות הנוספות במתכונת האמורה לגמול ששוויו 36 שעות עבודה בחודש. בהתחשב בתקופת העבודה של המערער – 44 חודשים, המערער זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות שווה ערך ל-1,584 שעות.