ע"ע 61290-06-16

השופט רועי פוליאק

1. בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ ונציגי הציבור גב' נילי מאיר ומר גיל אלוני; סע"ש 13791-06-14), מיום 19.5.16, בו חויבה המבקשת לשלם למשיב זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו אצלה וסיומה.

      הרקע ופסק דינו של בית הדין האזורי:

2. המשיב עבד במבקשת, חברה העוסקת בעבודות תשתית בענף החשמל והתקשורת, החל מיום 1.4.97; ביום 27.11.13, פוטר המשיב מעבודתו, בהיותו בן 58; ביום 3.12.13 עבר המשיב ניתוח, והוצאו לו ימי מחלה מיום 3.12.13 ועד 31.1.14; בתלוש השכר האחרון של המשיב נרשם כי עומדים לזכותו 10.5 ימי חופשה; בתלוש השכר לחודש יוני 2014 שילמה המבקשת למשיב את דמי הבראה, החזר שווי רכב ודמי חופשה; ביום 30.6.14 הועברו למשיב 153,294 ₪ בגין פיצויי פיטורים.
3. בתביעתו עתר המשיב לחייב את המבקשת לשלם לו הפרשי שכר עבודה בגין התקופה ינואר-דצמבר 2013, הפרשי פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, וזכויות סוציאליות נוספות – פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצוי בגין אי הפקדה לקרן השתלמות, וכן פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

        להשלמת התמונה יצוין, כי לאחר הגשת התביעה, שילמה המבקשת למשיב דמי הבראה,  החזר שווי רכב ודמי חופשה, וכן בהמשך שולמו לו פיצויי פיטורים. 

4. בפסק הדין מושא הבקשה, התקבלה תביעתו של המשיב בחלקה. להלן בתמצית הכרעותיו של בית הדין האזורי:
   • משכורת קובעת: נקבע, בהסתמך על עדותו מהימנה של המשיב שלא נסתרה, כי משכורתו הקובעת עמדה על סך של 9,000 ₪ נטו, וסך של 13,120 ₪ ברוטו.
   • פיצויי בגין פיטורים שלא כדין: בית הדין קבע כי לא מצא הסבר מדוע פוטר המשיב לאלתר, וכי סמיכות הזמנים בין הניתוח שהמשיב עבר למועד פיטוריו מעידה לכאורה על הקשר בין השניים; בניגוד לנאמר בכתב ההגנה, מנהל המבקשת העיד כי המשיב לא היה צריך להתייצב לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת; ממכתב הפיטורים עולה כי המשיב לא נדרש לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, וכן המבקשת שילמה לו חלף הודעה מוקדמת וכן הודתה על תרומתו בעבודה; המשיב לא זומן לשימוע, והמסמך שכינתה המבקשת כ"פרוטוקול שימוע" היה למעשה סיכום ישיבה, שממנו לא ברור אלו נימוקים העלתה המבקשת לסיום עבודתו של המשיב ומה הוא השיב לה; גרסתה של המבקשת בדבר ניסיונה להשיב את המשיב לעבודתו לא הופיעה בכתב ההגנה ולא בתצהיר מנהלה, ומדובר בהרחבת חזית שדינה להידחות. נוכח האמור נקבע כי המבקשת פיטרה את המשיב בשל הניתוח שאמור היה לעבור ונפסק לטובתו פיצוי חלקי (בגובה 3 משכורות), בסך של 39,360 ₪.
   • פיצויי הלנת פיצויי פיטורים: נפסק כי נסיבות המקרה מעידות על כך שהמבקשת שמה לעצמה מטרה לפגוע במשיב וגם לא טרחה לשחרר את כספי הפיצויים עבורו; פיצויי הפיטורים שולמו למשיב בחודש יוני 2014, למעלה מחצי שנה לאחר פיטוריו, באמצעות שחרור הקופות ותשלומים נוספים; לא הייתה מחלוקת כנה ואמיתית באשר לזכאות המשיב לפיצויי הפיטורים, שכן המשיב פוטר לאלתר בחודש נובמבר 2013 וכבר אז היה על המבקשת לשלם לו רכיב זה, דבר שלא נעשה. עוד צוין כי התנהלות המבקשת כלפי המשיב ניתן לראות גם באי תשלום פדיון חופשה במועד, גם ללא כל נפקות משפטית. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שהמשיב פוטר בהיותו בן 58 ולא מצא עבודה אחרת, חויבה המבקשת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מלאים עד למועד תשלומם בפועל, בסך של 194,162 ₪.
   • הפרשי שכר: נפסק כי מחודש ינואר 2013 המבקשת לא שילמה למשיב את מלוא שכרו, וכי הוא המשיך לעבוד עוד כשנה ולאחר מכן. נוכח האמור, חיובה המבקשת לשלם למשיב הפרשי שכר בגובה של 9,180 ₪.  
   • יתרת פדיון חופשה: המשיב היה זכאי ל- 24 ימי חופשה בשנה על פי צו ההרחבה בענף הבנייה, והמבקשת זיכתה אותו מדי שנה ב- 20 ימי חופשה; במכתב הפיטורים המבקשת לא ביקשה לחפוף חלק מתקופת ההודעה המוקדמת בימי חופשה, כך שעל המבקשת להשיב 4 ימי חופשה למשיב; בתלושי השכר של המשיב יש רישום בדבר ניצול 62.5 ימי חופשה; למשיב שולמו 10.5 ימי חופשה, כך שקיבל סה"כ 73 ימי חופשה; לאור האמור נפסק כי המבקשת נותרה לשלם למשיב דמי חופשה עבור שלוש שנים אחרונות ושנה שוטפת (12.7 ימים), וכן 4 ימי חופשה נוספים (שעליה להשיב), בסך של 10,433 ₪.
   • דמי הבראה: על פי ההסכם הקיבוצי זכאי המשיב ל- 11 ימי הבראה בשנה ה- 16 לעבודתו ול- 10 ימים בשנה ה- 15 לעבודתו; מתלושי השכר עולה כי המשיב קיבל בחודשים נובמבר-דצמבר 2011, 8 ימי הבראה ובחודשים נובמבר-דצמבר 2012, 8 ימי הבראה, וכן בתלוש יוני 2014 שולם לו 9 ימי הבראה. לפיכך, נקבע כי המבקשת נותרה למשיב עבור השנתיים האחרונות 3.25 ימי הבראה, בסך של 1,215 ₪.
   • קרן השתלמות: נפסק כי המשיב הוכיח ששימש כמנהל עבודה; על פי צו ההרחבה בענף הבנייה עובד בעל ותק של 3 שנים זכאי לקרן השתלמות בגובה של 2.5%. לפיכך, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב פיצוי בגין אי הפקדה לקרן ההשתלמות בסך 47,775 ₪.
   • הוצאות משפט: לאור התוצאה, חויבה המבקשת לשלם למשיב 30,000 ₪ (ככל הנראה המילים שכר טרחת עו"ד הושמטו בשל טעות סופר), וכן בתשלום הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪.