ע"ע 61064-06-15

השופטת רונית רוזנפלד

1. לפני בקשת המבקשת (להלן - גם המדינה) לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת אורית יעקבס ונציגי הציבור מר עאטף טאטור ומר נימר נאסר; 53669-09-12), מיום 25.5.15, וזאת עד להכרעה בערעור.

   בפסק הדין מושא הבקשה נדחתה תביעתה של המשיבה למתן סעד הצהרתי לפיו על המדינה להעסיקה במשרה מלאה בבית הספר היסודי בישוב צנדלה (להלן- בית הספר). בית הדין מצא כי לא הוכח פגם בפעולת המדינה בשיבוץ מורים אחרים בבית הספר בצנדלה, וקבע כי פניותיה של המשיבה בעניין שיבוצה זכו למענה. עם זאת נקבע בפסק הדין, כי למשיבה נגרמה עוגמת נפש בגינה היא זכאית לפיצוי. בקביעה זו נסמך בית הדין בעיקר על כך שהמדינה לא הביאה לעדות מטעמה את מנהל בית הספר שבו בקשה המשיבה להשתבץ, באשר לו היה מנהל בית הספר מובא לעדות ניתן היה לקבל תשובה ברורה לשאלה אם המנהל עשה כל שביכולתו כדי לסייע למשיבה. כמו כן הפנה בית הדין למכתב שקבלה המשיבה בו צוין כי בבית הספר קיימות 6 כיתות בעוד שהנכון הוא כי קיימות בו יותר כיתות (ראו בסעיפים 9 ו-10 לפסק הדין). על כן חייב בית הדין את המדינה בתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 24,000 ש"ח. בנוסף, חייב בית הדין את המדינה בהוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח ובשכר טרחת עו"ד בסך של 3,000 ש"ח .

2. המדינה הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע. לטענת המדינה סיכוייה לזכות בערעור גבוהים.

   בבקשתה מפנה המדינה לטענותיה שבערעור לפיהן נפלו משגים בקביעת בית הדין לפיה יש לזקוף לחובתה את אי הזמנתו של מנהל בית הספר להעיד. זאת משעה ש"עדותו של מנהל בית הספר כלל לא התבקשה ע"י המשיבה, עליה מוטל נטל ההוכחה וכאשר טענות המדינה התקבלו והוכחו על ידי הגורמים הרלוונטיים". זאת גם בשים לב למהות ההחלטה המנהלית אותה תקפה המשיבה בתביעתה, שאינה מצויה בתחום סמכותו של מנהל בית הספר. לטענת המדינה, פסיקת הפיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 24,000 ₪ היא שגויה, ואינה עולה בקנה אחד עם נסיבות ההליך כמו גם עם ההלכה הפסוקה, לפיה יש לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש רק במקרים קשים וחריגים, ואין לנהוג ביד קלה בפסיקה זו, ודאי שלא בתחום יחסי העבודה.

3. המדינה מוסיפה וטוענת כי גם בהיבט מאזן הנוחות קיימת הצדקה להיעתר לבקשתה. לטענת המדינה, הנזק שייגרם לה ככל שיבוצע פסק הדין באופן מיידי עולה על הנזק שייגרם למשיבה כתוצאה מעיכובו עד להכרעה בערעור. עוד נטען כי בהתאם לפסיקה, גובה הסכום שנפסק לטובת המשיבה בערעור עשוי להוות שיקול בהערכת הקושי בהשבתו. בקשר לכך נטען כי מדובר באדם פרטי, ואף מבלי להידרש למצבה הפיננסי המדויק של המשיבה, שאין למדינה ידיעה לגביו, ניתן לטעון כי מטבע הדברים קיים חשש שהמשיבה לא תוכל להשיב סכום נכבד זה באם יתקבל הערעור. מנגד לא קיים כל חשש שהמדינה לא תוכל לבצע את פסק הדין, ככל שיקבע כך.

4. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, סיכויי הערעור שהגישה המדינה אינם גבוהים, שכן מדובר בפסק דין מפורט ומנומק כראוי, המבוסס על קביעות עובדתיות של בית הדין, והתרשמות מן העדויות שנשמעו לפניו. אלה עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי טענותיה של המשיבה כנגד פעולות מנהל בית הספר שכוונו כלפיה לא נסתרו על ידי המדינה, ומשהמנהל לא הובא למתן עדות, הגיע בית הדין למסקנה הנכונה בפסיקת פיצוי לטובת המשיבה. לטענת המשיבה לא נפלה טעות בפסיקת הפיצוי למשיבה, שכן מדובר בהליך שלישי שהמשיבה נקטה בעניין שיבוצה, במסגרתו ניסתה להסביר שהמכשול העיקרי המפריע לקידומה, דרך מתן הערכה שגוייה וקידום מורים אחרים, הינו מנהל בית הספר. לטענת המשיבה, למרות טענות רבות כנגד התנהלותו של מנהל בית הספר, אשר פעל לייאש את המשיבה, המדינה בחרה מסיבותיה שלא להביאו כעד מהותי מטעמה. על כן צדק בית הדין עת קבע כי נוכח אי התייצבותו של מנהל בית הספר לעדות, לא ניתן היה לקבוע בוודאות שהמנהל עשה כל שיכול היה, במסגרת החוק והנוהל, כדי למצוא דרך לגרום לכך שבקשותיה של המשיבה יקבלו מענה החיובי לו היא ציפתה; בית הדין בדק ומצא כי למשיבה נגרמה עוגמת נפש בשל מצב אליו נקלעה כאשר לאחר הסכם הפשרה משנת 2001 ופסק הדין של בית הדין האזורי משנת 2008, לא נעשה דבר על ידי מנהל בית הספר לשם קידומה ולא נמצא הפתרון המתאים לעצור טלטולה של המשיבה בין שני בתי הספר בהם היא מלמדת; צדק בית הדין בקובעו כי אי התייצבות המנהל וכן הימשכות הליך שיבוצה עוד משנת 2001 ועד היום, כולם גרמו לעוגמת נפש אצל המשיבה אשר זכתה לקבלת פיצוי צודק.

5. אשר למאזן הנוחות נטען כי המשיבה מועסקת על ידי המדינה ולכן לא ניתן לטעון כי למדינה אין ידיעה על מצבה הכלכלי של המשיבה. עוד נטען כי המדינה לא הצביעה על חשש ממשי שיקשה עליה להיפרע מהמשיבה אם תשלם את הסכום הפסוק ולאחר מכן יתקבל ערעורה. עוד צוין כי סכום פסק הדין בסך כולל של 28,000 ₪, אינו סכום גבוה עד כי המשיבה, אשר הינה אדם נורמטיבי אשר משתכרת בכבוד, לא תוכל להשיב ככל שהערער יתקבל. כן מציינת המשיבה כי גם בעלה משתכר בכבוד כמורה בבית ספר, ובניהם רוקחים ורופאים, ואין כל אינדיקציה, כנטען על ידי המדינה, בדבר אי יכולתה להשבת הכספים. כן צוין כי המדינה אף לא הראתה שיגרם לה נזק כלשהו כתוצאה מתשלום הסכום הפסוק באופן מידי, ולא הוכיחה שמאזן הנוחות מצדיק עיכוב ביצוע פסק דין כספי. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע תוך חיוב המדינה בהוצאות.

6. בתשובה לתגובת המשיבה חוזרת המדינה על האמור בבקשתה. המדינה מדגישה, בין היתר, כי בית הדין בדק ומצא שאין למשיבה זכאות להיות מועסקת במשרה מלאה, שלא נפל פגם בפעולת המדינה בעניין זה וכן שבקשותיה של המשיבה טופלו וזכו למענה. עוד צוין כי מאחר שהדיון בערעור קבוע למועד סמוך, היינו ליום 21.10.15, הרי שעיכוב ביצוע פסק הדין הינו לפרק זמן קצר וקצוב בלבד, ולכן ראוי ונכון לעכב את ביצועו עד להכרעה בערעור, או עד לקבלת החלטה אחרת במסגרת הדיון הקרוב בערעור. המדינה מוסיפה וטוענת כי בחינת מאזן הנוחות יחד עם הערעור שאינו משולל יסוד, מצדיק להיעתר לבקשתה ולעכב את ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור.

    

   הכרעה