ע"ע 60948-06-15

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ; ס"ע 31117-01-13) מיום 22.5.15, בו חויבה המבקשת לשלם למשיב פיצויי פיטורים בסך של 18,157 ₪, מענק בסך של 3,034 ₪ והוצאות משפט בסך של 1,800 ₪. כמו כן, התקבלה בחלקה תביעה שכנגד שהגישה המבקשת והמשיב חויב לשלם לה חלף הודעה מוקדמת בסך של 2,364 ₪.

הרקע לבקשה:

המשיב עבד כשומר אצל המבקשת, החל מיום 1.9.08 ועד ליום 4.11.12. בחודש אוגוסט 2012 נחתם בין הצדדים הסכם בו התחייבה המבקשת לשלם למשיב מענק בסך של 4,000 ₪ לחודש ספטמבר 2012, ומענק זהה לחודש אוקטובר 2012, מבלי שהמשיב יועסק על ידה בפועל בחודשים אלו, וככל שלא תסופק לו עבודה לאחר מכן ייחשב כמפוטר. ביום 5.11.12 זומן המשיב לפגישה אצל המבקשת, במהלכה הוצעו לו מספר מקומות עבודה חלופיים, אך המשיב הודיע כי אינם מתאימים לו. בכתב התביעה (המתוקן) שהגיש לבית הדין בתל אביב (באמצעות בא כוחו דאז) תבע המשיב הפרש בגין מענק חודש אוקטובר 2012 ששולם לו באופן חלקי, וכן פיצויי פיטורים בטענה שלא סופקה לו עבודה בהתאם להסכם. רק במהלך חקירתו בבית הדין העלה המשיב לראשונה טענה לפיה זכאי היה לסיים את עבודתו בכל מקרה נוכח גילו; המבקשת התנגדה מיידית להרחבת חזית, לא שאלה את המשיב שאלות בקשר לכך ואף לא התייחסה לכך בסיכומיה.

בפסק הדין מושא הבקשה קיבל בית הדין את תביעת המשיב. בית הדין קבע, בהסתמך על ההסכם שנכרת בין הצדדים, כי המשיב זכאי למענק חודש אוקטובר 2012 במלואו (הגם ששובץ בעבודה בפועל בחלק מהחודש). עוד קבע כי המשיב לא פוטר ולא זכאי לפיצויי פיטורים מהעילה שנתבעה על ידו, אך זכאי להם בהתחשב בגילו במועד התפטרותו (70). בית הדין היה מודע לכך שמדובר בהרחבת חזית, אך קבע כי מדובר במקרה נדיר בו מוצדק ליתן לאמור בכתב התביעה פרשנות תכליתית ולפסוק למשיב זכות המגיעה לו כדין.

עם זאת, מאחר שהמשיב לא התפטר ביום הגיעו לגיל פרישה אלא לאחר מספר שנים, היה עליו ליתן הודעה מוקדמת למבקשת, ולפיכך חויב בחלף הודעה מוקדמת.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו, ולחלופין להפקדת הסכום הפסוק בקופת בית הדין עד להכרעה בערעור.

הבקשה וטענות הצדדים:

במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי סיכויה לזכות בערעור טובים, שכן עיקר ערעורה מכוון כנגד טעויות משפטיות של בית הדין קמא. בקשר לכך, נטען בין היתר, כי בית הדין חרג מסמכותו תוך פגיעה בזכויותיה הדיונית של המבקשת, שעה שפסק לטובת המשיב פיצויי פיטורים בשל הגיעו לגיל פרישה, סעד בגין עילה שכלל לא נטענה בכתבי הטענות, לא התאפשר לה להתגונן מפניה, וגם לא הוכחה כלל ועיקר (בין היתר שכן לא הוברר גילו המדויק של המשיב, והאם החל לעבוד במבקשת טרם הגיעו לגיל פרישה או לאחר מכן). עוד נטען כי קביעת בית הדין מנוגדת לעקרונות היסוד של שיטת המשפט האדוורסרית, ואף לתכלית חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 – שכן לא הייתה מחלוקת שהמשיב לא "פרש" עם סיום עבודתו אלא התפטר לצורך עבודה במקום אחר. עוד טוענת המבקשת כי לא הייתה הצדקה לחייבה בתשלום סכום המענק המלא בגין חודש אוקטובר 2012, במהלכו שובץ על ידה המשיב לעבודה ובהתאם זכאי – לפי הוראות ההסכם בין הצדדים – למענק חלקי בלבד.