ע"ע 56001-10-15

לפניי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור מטעם המבקשת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת מיום 29.7.2015 (השופטת אורית יעקבס ונציגי הציבור מר אמנון סבח ומר יעקב בר-אל; סע"ש 53664-10-13).

רקע כללי והודעת הערעור

המבקשת הינה חברה פרטית המפעילה עסק בתחום ההסעות ובבעלותה מוסך למכונאות, חשמלאות ומיזוג רכב. המשיב הועסק אצל המבקשת במוסך מחודש אפריל 2003 ועד לחודש נובמבר 2012, תקופה שלאחריה הוגשה על ידו תביעה נגד המבקשת לתשלומים שונים בגין תקופת עבודתו וסיומה ע"ס 347,797 ₪.

בין הצדדים הייתה מחלוקת בנוגע לחלותו של ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף המוסכים על יחסי העבודה ביניהם, הם חלקו על גובה שכרו הקובע, תקינות תלושי השכר שנמסרו לו ועל זכאותו לגמול בגין עבודה בשעות נוספות. כמו כן, נסיבות הפסקת עבודתו של המשיב עמדו במחלוקת בין הצדדים וכפועל יוצא הזכויות הנובעות מכך.

בית הדין קמא קיבל את התביעה בחלקה, ועל יסוד הגדרת "עובד" בצו ההרחבה בענף המוסכים, לפיה הצו חל על "כל עובד המועסק במוסכים...", קבע כי צו ההרחבה חל על יחסי העבודה בין הצדדים. באשר לשכר הקובע, בית הדין קבע כי בנוסף לשכר היסוד בסך 4,300 ₪ שולמו למשיב באופן קבוע מיד חודש בחודשו וללא כל תנאי "מענק חד פעמי" בסך 500 ₪ ו"תוספת מכונאות" בסך 180 ₪ שהינם חלק בלתי נפרד מהשכר הקובע לצורך חישוב זכויותיו. לכך יש להוסיף את תוספת הוותק שהגיעה לו מכוח פרק 7 סעיף ג' בצו ההרחבה. בנוגע לנסיבות הפסקת עבודתו, קבע בית הדין קמא כי המשיב הוצא לחופשה כפויה, ממושכת ולזמן בלתי מוגדר לאחר שביקש העלאת שכר, והתנהגות זו מהווה פיטורים ומכאן זכאותו לפיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין העדר שימוע ועגמת נפש. כמו כן, המשיב נמצא זכאי לפדיון חופשה, תוספת ותק ופיצוי בגין העדר הפרשה לפנסיה. בסה"כ נפסקו למשיב 108,200 ₪ בגין הזכויות המפורטות לעיל ובית הדין חייב את המבקשת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 14,500 ₪.

בהודעת הערעור שצורפה לבקשה שלפניי טענה המבקשת כי בית הדין קמא שגה בקביעתו כי המשיב פוטר מעבודתו וחזרה על הטענה כי התפטר על מנת לעבוד במקום אחר בשכר גבוה יותר לאחר שניסה ללא הצלחה לגרום למבקשת לפטרו. המבקשת הפנתה את בית הדין לסתירות אשר התגלו לטענתה בעדותו של המשיב ולראיות מהן עולה לטענתה כי המשיב התפטר. כפועל יוצא המבקשת מלינה על הזכויות שנפסקו למשיב כתוצאה מהקביעה כי פוטר, לרבות הזכות לפיצוי בגין עגמת נפש. עוד הלינה המבקשת על פסיקת פדיון חופשה למשיב למרות שבחודשים 9-10-11/12 נעדר מעבודתו תוך ששולם לו שכר מלא. כמו כן, טענה המבקשת כי לא היה מקום להחלת צו ההרחבה בענף המוסכים על יחסי העבודה בין הצדדים שכן היא מפעילה עסק להסעות, וממלא המשיב לא היה זכאי לפיצוי חלף הפרשה לפנסיה מכוח צו ההרחבה.