ע"ע 54774-01-16

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר ונציגי הציבור מר משה קרבצקי ומר אלון עמירם; סע"ש 1925-12-12) מיום 4.1.16, בו נקבע כי המשיבה פוטרה מעבודתה בעודה בהיריון תוך הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן - חוק השוויון) וחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 (להלן - חוק עבודת נשים), ונפסקו לה סעדים כספיים שונים כתוצאה מכך.

הרקע לבקשה:

2.המשיבה עבדה אצל המבקשת כסדרנית החל מיום 11.3.10. ביום 12.10.11 יצאה לחופשה לרגל חתונתה, באישור הממונים עליה. ביום 1.12.11 שבה המשיבה לעבודה והודיעה למנהליה הישירים ולסגן מנהל הסניף כי היא בהריון. בתום אותו יום הודיעה לממונה הישיר עליה כי תיעדר מהעבודה בשל תופעות לוואי מהן סבלה כתוצאה מההיריון. ביום 18.12.11 חזרה המשיבה לעבודה, אך נעדרה שוב החל מיום 21.12.11 בשל מצבה הרפואי, עליו דיווחה למנהליה הישירים. ביום 17.1.12 נשלח למשיבה מכתב המודיע לה על סיום עבודתה בהתחשב באי הגעתה לעבודה החל מיום 20.12.11. ביום 19.1.12 התייצבה המשיבה לעבודתה, אך מנהלת כוח האדם הורתה לה לעזוב נוכח מכתב סיום העבודה שיצא בעניינה. ביום 12.3.12 פנתה המשיבה באמצעות בא כוחה למבקשת ודרשה את החזרתה לעבודה. ביום 29.5.12 ילדה המשיבה.

3.בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעת המשיבה בחלקה הגדול. בית הדין אימץ את גרסתה העובדתית של המשיבה המפורטת לעיל וקבע כי פוטרה בעודה בהיריון, ללא קבלת היתר וללא שימוע, על אף שהודיעה על היעדרויותיה כנדרש למנהליה הישירים ולסגן מנהל הסניף (אשר אחראי על העובדים מתוקף תפקידו), וכאשר מנהלת כוח האדם בסניף הביאה להפסקת עבודתה בלא שטרחה לבדוק עם הממונים הישירים על המשיבה את סיבת היעדרותה. כפועל יוצא מקביעותיו העובדתיות פסק בית הדין האזורי למשיבה פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים בשיעור של 150% מהשכר בגין התקופה שעד ללידה והתקופה המוגנת שלאחר חופשת הלידה, בסך 33,169 ₪; הודעה מוקדמת בסך של 3,402 ₪; פיצויי פיטורים בסך של 9,355 ₪; דמי הבראה בסך של 2,968 ₪; פיצוי בשל פיטורים שלא כדין ובהעדר שימוע בסך של 6,804 ₪; פיצוי בגין הפרת חוק השוויון בסך של 25,000 ₪; וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

4.שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק הדין, ובמקביל הגישה המבקשת את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין.

הבקשה וטענות הצדדים:

5.בבקשתה טוענת המבקשת כי סיכויה לזכות בערעור גבוהים במיוחד. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי טעה בית הדין קמא עת קבע כי המשיבה יצאה ידי חובתה ביידוע אגבי של מנהליה הישירים אודות הריונה והיעדרויותיה, ומחויבת הייתה ליידע את מנהלת מחלקת משאבי אנוש – כפי שידעה שאמורה הייתה לעשות; הגורם המוסמך לטיפול בהיעדרויות חריגות הוא מנהלת משאבי אנוש או מנהל הסניף, ולא הממונים הישירים, ואין דרך אחרת לנהל מקום עבודה כה גדול; מנהלת כוח האדם לא הייתה אמורה לברר אקטיבית עם הממונים הישירים את סיבת ההיעדרות, אלא המשיבה היא שאמורה הייתה למסור הודעות מסודרות לגורמים המוסמכים תוך צירוף תעודות רפואיות מתאימות; המשיבה עשתה דין לעצמה ונעדרה בלא למסור תעודות מחלה; שגה בית הדין בקביעת הפיצוי, לרבות בהתעלמו מהודאת המשיבה כי כלל לא ניסתה למצוא עבודה חלופית ולרבות בפסיקת כפל פיצוי בגין אותו נזק, הן מכוח חוק עבודת נשים והן מכוח חוק השוויון.