ע"ע 48860-07-14, אופיר מיכלביץ' ואח' נ' קבוצת השומרים שמירה ובטחון בע"מ

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה 

1.לפנינו ערעור (לאחר מתן רשות) על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב (ת"צ 7235-07-13, ת"צ 7249-07-13; השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ), מיום 20.7.14, אשר דחתה את בקשת המערערים לגילוי ועיון במסמכים ספציפיים במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, תוך חיובם בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.

הרקע העובדתי

2.המשיבה 1 – קבוצת השומרים שמירה ובטחון בע"מ (להלן: המשיבה) – היא חברה לביצוע עבודות שמירה ואבטחה, אשר התקשרה עם המשיב 2 – משרד הביטחון (להלן: המדינה) – בהסכם למתן שירותי אבטחה (להלן: פרויקט האבטחה). המערערים עבדו במשיבה, בתקופות שונות, בפרויקט האבטחה האמור, ועבודתם הסתיימה בשל התפטרותם ובלא שקיבלו פיצויי פיטורים.

3.המערערים טוענים כי במהלך תקופת עבודתם הפקידה המשיבה בגינם סכומים לקרן פנסיה או ביטוח מנהלים ברכיב פיצויי פיטורים (בשיעור 8.33% משכרם), אך משכה אותם לאחר סיום עבודתם. לטענתם, משיכה זו של כספי הפיצויים מנוגדת לדין וכן להוראות החשב הכללי אשר הסדירו את הכללים להתקשרות משרדים ממשלתיים מול קבלני שירותים בענפי השמירה והניקיון בתקופה הרלוונטית (להלן: הוראות החשכ"ל). לטענתם, הוראות החשכ"ל קובעות כי הפרשות קבלני השירותים לפיצויי פיטורים תבואנה - מכוח סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים) - במקום פיצויי פיטורים, ללא אפשרות למשכם גם במקרה של התפטרות.

המערערים מוסיפים וטוענים כי לאחר שפנו למשיבות בקשר לכך בהתאם לדרישת ההלכה הפסוקה, החלה המשיבה לפנות לעובדים שהעסקתם הסתיימה, והודיעה להם כי הם אינם זכאים לשחרור רכיב הפיצויים אך היא מוכנה לשחררו לזכותם (או להעביר לידיהם את הסכום שכבר נמשך על ידה) "לפנים משורת הדין", בכפוף לחתימתם על כתב ויתור.

4.המערערים הגישו, בהסתמך על טענותיהם אלו, בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה והמדינה, במסגרתה ביקשו צו הצהרתי הקובע כי המשיבה אינה רשאית למשוך את הכספים שהופרשו על ידה לרכיב פיצויי פיטורים לזכות עובדיה (אלא אם נשללה זכאות העובד לפיצויי פיטורים בפסק דין מכוח סעיפים 16-17 לחוק פיצויי פיטורים); צו עשה המורה על השבת כספי הפיצויים שנמשכו; וכן צו האוסר על המשיבה להציג בפני העובדים מצג לפיו הם אינם זכאים כביכול לרכיב פיצויי הפיטורים שהופרש עבורם, והאוסר עליה להחתימם על כתב ויתור כתנאי לשחרור רכיב הפיצויים לזכותם.

הקבוצה שמבוקש לייצגה הוגדרה כ"עובדי המשיבה 1 שהועסקו החל מחודש יוני 2009 במסגרת ההתקשרות בין המשיבה 1 למשיב 2, בפרויקט אבטחה של משרד הביטחון".

5.המשיבה טענה כי יש לדחות את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, בין היתר נוכח סעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), שכן חל עליה ההסכם הקיבוצי בענף השמירה מיום 2.11.08 אשר נכנס לתוקף ביום 14.7.09 (להלן: ההסכם הענפי), וכן חל עליה ההסכם הקיבוצי מיום 27.6.11 שעניינו אכיפת זכויות עובדים בענף השמירה והאבטחה (להלן: הסכם האכיפה) – ומכוחו כבר ננקט לגביה הליך בדיקה על ידי ועדת האכיפה. המשיבה הוסיפה וטענה כי ממילא אין למערערים עילת תביעה אישית שכן אין עליה כל חובה בדין להעביר את כספי פיצויי הפיטורים לבעלות העובד במקרה של התפטרות, ואף אין הוראה בקשר לכך בהוראות החשכ"ל עליהן מנסים המערערים להסתמך.

עוד טענה המשיבה כי הבקשה מתייחסת למספר מצומצם מאוד של עובדים, שהועסקו על ידה במסגרת פרויקט האבטחה והתפטרו מעבודתם, וכי לא נמשכו על ידה כל הכספים המופקדים ברכיב הפיצויים אלא לכל היותר הסכומים העולים על אחוז ההפרשה הקבוע בהסכם הענפי. המשיבה אישרה כי החל מחודש מאי 2013, בהתאם להסכמות אליהן הגיעה מול המדינה ולפנים משורת הדין, החלה בשחרור רכיב פיצויי הפיטורים (או השבת הסכומים שנמשכו על ידה) אף לעובדים שהתפטרו (ככל שעמדו במחויבות לעבוד 14 חודשים לפחות), בכפוף לחתימתם על כתב ויתור, כאשר כ – 90% מהעובדים הרלוונטיים כבר חתמו על המסמכים הנדרשים וקיבלו לידיהם את הכספים.