ע"ע 48123-12-16

1.לפני בקשה לחיוב המשיב בערובה להבטחת הוצאות המבקשים בערעור על פסק דינו של בת הדין האזורי לעבודה בירושלים (מותב בראשות כב' השופט דניאל גולדברג; סע"ש 1767-04-13).

רקע הבקשה בתמצית:

2.בבית הדין האזורי התבררה תביעתו של המשיב נגד המבקשים לתשלום פיצויי פיטורים, פיצויים על פיטורים שלא כדין וזכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה.

3.בפסק דינו מיום 22.11.2016, דחה בת הדין האזורי את התביעה נגד המבקש 2, תוך שקבע, כי לא התקיימו יחסי עבודה בינו לבין המשיב. בהתייחס למבקש 1 מצא בית הדין האזורי, כי המשיב זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך 5,199 ש"ח ולפיצוי בגין העדר הפרשה לפנסיה בסך 36,013 ש"ח. חרף האמור, דחה בית הדין האזורי את תביעתו של המשיב במלואה. זאת, על יסוד טענת הקיזוז שהעלו המבקשים. נוכח דחיית התביעה, חוייב המשיב לשלם לכל אחד מהמבקשים בתוך 30 יום שכר טרחה בסך 5,000 ש"ח (להלן: פסק הדין קמא).

4.המשיב הגיש ערעור על פסק הדין. סמוך לאחר הגשת הערעור, פנו המבקשים לבית דין זה בבקשה לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בערעור.

טענות הצדדים בבקשה

5.המבקשים טענו, כי המשיב לא שילם את שכר הטרחה בו חוייב בפסק הדין קמא, כי אין הוא רשאי לכפות עליהם תשלומים דחויים שלא נקבעו בפסק הדין, וכי הם נאלצו לפנות ללשכת ההוצאה לפועל לצורך גביית שכר הטרחה שנפסק לזכותם. עוד טענו, כי סיכויי הערעור נמוכים, הואיל והערעור סב בעיקרו של דבר על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי והתרשמותו ממהימנות העדים.

המשיב טען בתגובה, כי ביקש לשלם למבקשים את שכר הטרחה בארבעה תשלומים באמצעות המחאות דחויות, אולם נתקל בסירוב מצד בא כוחם. אי לכך, טען, שלח את ההמחאות הדחויות בדואר רשום לב"כ המבקשים, אולם מבירור שערך עלה, כי דבר הדואר לא נאסף על ידו. המשיב ביקש מבית הדין לקבוע, כי שליחת ההמחאות למבקשים בדואר רשום מהווה תשלום שכר הטרחה הנקבע בפסק הדין קמא, וכי דרישתו של ב"כ המבקשים לקבל את סכום שכר הטרחה בתשלום אחד אינה מוצדקת ואף לא נקבעה בפסק הדין. המשיב הוסיף וטען, כי הערעור שהגיש לבית הדין אינו מופרך כלל ועיקר ואינו מכוון רק כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין קמא.

הכרעה

6.לאחר שקילת טיעוני הצדדים בבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להתקבל, וכי יש להורות על חיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים בערעור.