ע"ע 45189-06-14 דן ליברטי נ' מדינת ישראל – משרד המשפטים

1.לפני בקשה שכותרתה "בקשה לעיכוב ביצוע" בהתייחס לפסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים מיום 19.5.2014 (סגן הנשיאה אייל אברהמי ונציגי הציבור מר קובי משה ומר משה חדד; סע"ש 17983-03-13, ד"מ 18036-03-13, ד"מ 18000-03-13 ו-סע"ש 37859-02-13). בפסק הדין נדחתה תביעתם של מר דן ליברטי (להלן: המבקש) וגב' רות גרינברג, אשר שימשו כדיינים בבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, ובבית הדין לביקורת משמורת של מסתננים, לבטל את החלטת המשיבה (להלן: המדינה) שלא להאריך את מינוים כדיינים בבית הדין למשמורת, ולהפסיק את כהונתם כדיינים בבית הדין לביקורת משמורת של מסתננים, ואת העסקתם כעובדים על ידי המדינה.

יצוין כי מינויה של גב' גרינברג והעסקתה על ידי המדינה הסתיימה עוד ביום 11.3.2014, וכי בית הדין האזורי דחה את בקשתה למתן צו המונע את סיום העסקתה עד למתן הכרעה בעניינה. העסקתו של המבקש עתידה להסתיים ביום 31.8.2014.

על פסק הדין הגישו גב' גרינברג והמבקש ערעור, במסגרתו הם מעלים טענות שונות כנגד קביעות בית הדין האזורי בפסק דינו. בעיקר הם חולקים על פירוש המדינה את הוראות חוק הכניסה לישראל, כפי שאומץ על יד בית הדין האזורי, ולפיו מלאה תקופת כהונתם על פי הוראות החוק, ומשכך, מינוים הופסק כדין.

במקביל להגשת הערעור הגיש המבקש לבדו את הבקשה דנן.

יצוין כבר, כי מן הטענות שבבקשה עולה בבירור, כי במהותה היא בקשה למתן סעד זמני בערעור, ולא בקשה לעיכוב ביצוע כפי שמעידה עליה כותרתה.

הרקע לבקשה

2.המבקש מונה לכהונה כדיין בבית הדין למשמורת של שוהים בלתי חוקיים (להלן גם: בית הדין למשמורת), בשנת 2004, ובשנת 2012 מונה גם כדיין לבית הדין למשמורת של מסתננים. זאת מכוח הוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל וגם החוק) ובהתאם לחוק למניעת הסתננות, התשי"ד-1954. יצוין כי על פי הוראת סעיף 30ג לחוק למניעת הסתננות, הדיינים בבית הדין לביקורת משמורת של מסתננים (להלן: בית הדין למסתננים), הפועל על פי הוראות חוק זה, מתמנים מקרב מי שהתמנו לבתי הדין למשמורת של שוהים בלתי חוקיים (להלן: בית הדין למשמורת).

על פי הוראת חוק הכניסה לישראל כפי שהייתה בתוקף בעת מינוי המבקש לתפקידו בשנת 2004, תקופת המינוי של דיין לבית הדין למשמורת הייתה לשלוש שנים, וניתן היה להאריכה לתקופות נוספות ללא הגבלה.

3.ביום 14.7.2008 נכנס לתוקפו חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 17), התשס"ח-2008 (להלן: החוק המתקן), במסגרתו תוקנה הוראת סעיף 13יא לחוק העיקרי, לעניין משך תקופת הכהונה של דיין בבית הדין למשמורת. לפי הוראת ס' 1(3) לחוק המתקן, מינויו של דיין יהיה לתקופה בת חמש שנים, וניתן "לשוב ולמנותו לתקופת כהונה אחת נוספת".

בסעיף 3 לחוק המתקן נקבעה הוראת מעבר לפיה "בית הדין שמונה לפי סעיף 13 יא(א) לחוק העיקרי, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, יחולו לעניין מינוי חוזר שלו הוראות סעיף 13 יא(ג) לחוק העיקרי, כנוסחו בסעיף 1(3) לחוק זה" (להלן: הוראת המעבר).

4.על רקע הוראת המעבר, הודיעה המדינה למבקש כי לא ניתן יהיה להמשיך את מינויו כדיין בבית הדין למשמורת, וכפועל יוצא מכך, את העסקתו על ידה, לאחר יום 31.8.14, בו ישלים 10 שנות כהונה כדיין בבית הדין. כנגד הודעת המדינה הגיש המבקש את תביעתו לבית הדין האזורי. המחלוקת המרכזית בין הצדדים סבה על פירוש הוראת המעבר, ויישומה על נסיבות המקרה.

5.המבקש טען כי על פי פירושה הנכון של הוראת המעבר, שנות כהונתו כדיין לפני כניסתן לתוקף של הוראות החוק המתקן אינן באות במניין שתי תקופות הכהונה הקצובות בנות 5 שנים כל אחת, שלאחריהן לא ניתן לחזור ולמנות את הדיין. משכך ההחלטה על הפסקת מינויו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק. לטענתו, פירוש זה עולה בקנה אחד עם אינטרס הצפיות וההסתמכות שלו, כמו גם עם ההלכה בעניין תחולה רטרואקטיבית של החוק. נוסף על כך טען המבקש כי הוא עובד מדינה שאין לפטרו אלא בהתאם לדרך שנקבעה לפיטורי עובדים קבועים; כי לא נערך לו שימוע, וכן לא נערכה בדיקה ובחינה מסודרת לפי שהתגבשה עמדת המדינה בדבר סיום מינויו ותקופת העסקתו.

המדינה טענה כי הפירוש הסביר היחיד של הוראת המעבר הוא, כי ניתן להאריך כהונה של דיין בבית הדין עד לתקופה מרבית בת 10 שנים. כך בנוגע לדיינים החדשים וכך גם למי שהתמנו לפני כניסתו לתוקף של החוק המתקן. פירוש זה מביא לתוצאה שוויונית והוא מתיישב עם לשון החוק ועם תכליתו. עוד טענה המדינה כי החוק אינו רטרואקטיבי, אלא צופה פני עתיד, ועל יסודו הוארכו המינויים של המבקש ושל גב' גרינברג. אינטרס ההסתמכות לא נפגע של המבקש הואיל ועצם קיומו של בית הדין למשמורת הוא זמני. כמו כן הודע למבקש על סיום הכהונה זה מכבר; משמעות סיום הכהונה בבית הדין היא גם סיום העסקה על ידי המדינה; למבקש נערך שימוע; המבקש לא הופלה לרעה לעומת אחרים; המבקש יכול היה לגשת למכרז לתפקידים אחרים במדינה.