ע"ע 44838-03-15

השופט אילן איטח

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט מוסטפא קאסם ונציגי הציבור גב' קרן קנדרו ומר יהודה ברקן; סע"ש 12718-06-13) מיום 17.2.15, בו חויבה המבקשת לשלם למשיב זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו אצלה וסיומה.

   הרקע לבקשה:

2. המשיב עבד בשירות המבקשת כעוזר נהג וסבל, החל מיום 1.10.2010 ועד ליום 18.2.2012. בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי עתר המשיב לחייב את המבקשת לשלם לו גמול בעד עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, דמי הבראה, וכן פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות. המבקשת הודתה בכתב ההגנה בחובתה לתשלום דמי הבראה, 19 ימי חופשה והפרשה חלקית לפנסיה, וזאת בכפוף לקיזוז תמורת הודעה מוקדמת.

3. הצדדים נחלקו במספר שאלות, העיקריות היו בשני העניינים הבאים: הראשון, שכרו הקובע של המשיב לצורך חישוב זכויותיו, והאם יש לכלול במסגרתו את הפרמיה ששולמה לו; השני, האם חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה) חל על המשיב, ואם כן, האם הוא זכאי לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות.

4. בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעת המשיב באופן חלקי. להלן עיקרי הפסיקה:

   •  אשר לשכר הקובע - בית הדין קבע כי המבקשת לא הצליחה להוכיח שהפרמיה ששולמה למשיב הייתה מותנית בתנאי כלשהו. בקשר לכך נקבע, בין היתר, כי לא הוסכמו עם המשיב תנאי העסקתו באופן מסודר כמתחייב מהוראות הדין; המשיב כלל לא ידע מה המשמעות של הסכום ששולם לו בגין פרמיה וכי מבחינתו היה חשוב הסכום הנטו שהופקד בחשבונו בבנק; מעדותו של מנהל המבקשת, מר הלפנד עולה כי הפרמיה היתה משולמת בגין מספר לא מבוטל של פרמטרים, ללא כללים ברורים, ועל פי שיקול דעתו הבלעדי; החלוקה בתלושי השכר לשכר מינימום ופרמיה היתה מלאכותית ופיקטיבית. כפועל יוצא מקביעות אלה הגיע בית הדין למסקנה כי הפרמיה הינה חלק משכר עבודה לכל דבר ועניין.

   • אשר לתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה - בית הדין דחה את טענת המבקשת לפיה החוק אינו חל על המשיב. בית הדין קבע כי ניתן היה לפקח על עבודתו של המשיב, בין באמצעות דרישת דיווח מהנהג על שעות העבודה של העוזר עמו עבד, ובין באמצעות שורה של אמצעי פיקוח טכנולוגיים שעמדו לרשות המבקשת; מעדותו של מנהל המבקשת עולה כי המבקשת ידעה בפועל על מעשיהם של הנהגים ועוזריהם בכל רגע נתון, שכן סדרן המבקשת היה מקבל את סידורי העבודה של המשאית עליה עבד המשיב והוא אף פיקח בפועל על עבודתו, וכי הנהג היה דואג לדווח לו באשר להתקדמות במחלוקת המטבחים ברחבי הארץ באמצעות מכשיר הקשר.

   •  אשר לגמול עבור עבודה בשעות נוספות - בית הדין קבע כי המשיב עבד במסגרת ימי עבודה שנמשכו 12 שעות לפחות. עוד נקבע כי דוחות המשאיות שהוצגו לפני בית הדין היו חלקיים והמבקשת לא הצליחה להצביע על ימים בהם עבד המשיב בחלוקת מטבחים בלבד, כך שיום העבודה הסתיים בשעה מוקדמת יחסית (עד לשעה 12:00), לעומת הימים בהם עבד גם באיסוף בקבוקים, כך שיום העבודה יכול להסתיים מאוחר יותר עם סגירת המפעל (בשעה 17:00); מעדותו של המשיב עלה כי לאחר פריקת בקבוקים העובדים דאגו לשטוף את המשאית ולהכינה להעמסת המטבחים יום למחרת, דבר שמעיד שיום העבודה הסתיים גם מעבר לשעה 17:00. באשר ליום שישי קבע בית הדין כי המשיב לא הצליח להביא ראשית ראיה באשר לשעות העבודה בימים אלו. כן נקבע כי המבקשת לא ניהלה פנקס רישום של שעות עבודתו של המשיב ולא שולמה לו תמורה נפרדת בגין עבודה בשעות נוספות. כפועל יוצא מקביעות אלה, ומשהמבקשת לא הצליחה להוכיח כי המשיב עבד פחות מ- 60 שעות נוספות חודשיות, קבע בית הדין כי המשיב זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך של 37,073 ₪, בהתאם לחישובו של המשיב לפי 125% ולפי תעריף שכר המינימום (חרף הקביעה כי הפרמיה מהווה חלק מהשכר הרגיל – א.א.).

   •  אשר ליתר הזכויות - בית הדין חייב את המבקשת לשלם למשיב פיצוי בגין אי ביצוע הפרשה מלאה לקרן פנסיה בסך של 2,457 ₪ (הסכום שנתבע, למרות שהיה זכאי לסך של 2,723 ₪); פדיון 19 ימי חופשה בסך של 3,350 ₪ (לפי ערך יום החופשה לפי שכר המינימום כפי שנתבע, ולא לפי שכר היסוד ששולם לו בתוספת פרמיה); דמי הבראה בסך של 635 ₪.