ע"ע 44301-12-15

קודמת של בית הדין האזורי, מיום 23.9.14, בדבר דחיית בקשה לצו מניעה זמני שהגיש המבקש כנגד פיטוריו, תוך חיובו בתשלום שכר טרחת עו"ד בסך של 9,000 ₪ והוצאות בסך של 1,000 ₪. כנגד אותה החלטה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור (בר"ע 378-10-14); בהחלטת השופטת לאה גליקסמן מיום 12.11.14 נדחתה הבקשה; אשר לחיוב המבקש בהוצאות, צוין כי למרות ש"המבקש חויב בהוצאות על הצד הגבוה", אין מקום למתן רשות ערעור בעניין זה בלבד, ו"המבקש רשאי לבקש מבית הדין האזורי כי בפסיקת ההוצאות בפסק הדין בהליך יביא בחשבון את חיובו בהוצאות בהחלטה מושא בקשת רשות הערעור".

הבקשה וטענות הצדדים:

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ובמקביל הגיש את הבקשה שלפני, לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שהושתו עליו. המבקש סבור כי סיכויו לזכות בערעור גבוהים, שכן בפסק הדין נפלו טעויות רבות הן בממצאיו העובדתיים והן ביישום ההלכות המשפטיות. לטענתו, בית הדין כלל לא בחן את הראיות שהוצגו בפניו בהליך העיקרי ומרבית פסק הדין מבוסס על ההליך הזמני, על אף שהובאו במסגרתו ראיות לכאוריות בלבד ועל אף שבמסגרת החלטת בית דין זה בבקשת רשות הערעור הקודמת – נכתב במפורש כי נפלו אי דיוקים עובדתיים בהחלטה. בית הדין אף התעלם מעובדות שלא היו שנויות במחלוקת – דוגמת היותו של המבקש פעיל בוועד העובדים וידיעת המשיבה על כך במועד הפיטורים - עד כדי כך שלמבקש לא ניתן יומו בבית הדין. בהמשך לכך לא הועבר נטל ההוכחה לכתפי המשיבה כדרישת הפסיקה. בית הדין אף ביסס את החלטתו על הליך שימוע קודם מחודש פברואר 2014 שהסתיים בהחלטה שלא לפטר את המבקש, במקום על השימוע האחרון שהיווה את הבסיס לפיטוריו.

המבקש מוסיף כי לא ניתנה כל הנמקה לגובה ההוצאות שנפסקו, ואף לא הייתה התייחסות כלשהי להחלטת בית דין זה בבקשת רשות הערעור הקודמת בקשר לכך. לטענתו, לאור העובדה שהשתכרותו נפגעה בצורה משמעותית לאחר פיטוריו, ביצוע פסק הדין באופן מיידי עלול לגרום לו נזק בלתי הפיך ולהביא אותו לעברי פי פחת, במיוחד לאור העובדה שהוא עומד להינשא בעוד 5 חודשים. בתמיכה לכך צורף תצהיר המבקש ממנו עולה כי שכרו הממוצע כיום עומד על כ – 9,300 ₪ לחודש; סך פיצויי הפיטורים ששולמו לו על ידי המשיבה נמוכים מגובה ההוצאות שנדרש לשלם לה; במהלך שלושה חודשים בהם לא עבד לאחר פיטוריו נאלץ לקחת הלוואה בסך של 26,300 ₪; הוא מתגורר עם בת זוגו בשכירות, והוצאות משק הבית החודשיות עומדות על כ- 7,000 ₪; ויש לו יתרת חובה שלילית בסך של 16,803 ₪. מנגד, למשיבה, בהיותה חברת ביטוח גדולה ואיתנה, שהרווח השנתי שלה עומד על עשרות מיליוני שקלים, לא ייגרם כל נזק מעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, ובהתחשב בסיכויי הערעור, יש הצדקה להיעתר לבקשתו ולעכב את תשלום ההוצאות עד להכרעה בערעור.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי וביתר שאת כאשר מדובר בתשלום הוצאות משפט. לגופם של דברים טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי, מבוסס על התרשמות בית הדין מהעדויות והראיות שהובאו בפניו, בהן אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. בקשר לכך נטען כי בית הדין בדק ומצא כי פיטורי המבקש היו מוצדקים, נעשו בהליך תקין וללא כל קשר להתארגנות עובדי המשיבה או לפעילות כלשהי בוועד העובדים, כאשר המבקש ממחזר את גרסתו למסכת העובדתית ועל טענותיו המשפטיות, אשר נבחנו כבר שלוש פעמים בבית הדין האזורי ובבית דין זה ונדחו. המשיבה מדגישה בין היתר כי אין זה נכון שלא חלקה על מעמדו של המבקש כפעיל בהתארגנות העובדים, ובתקופה שחלפה בין שני השימועים זומן המבקש לשיחת התראה חמורה עם הממונה עליו.

המשיבה טוענת כי אף סיכויי הערעור בנוגע לגובה ההוצאות הינם קלושים. בקשר לכך נטען כי החיוב בהוצאות מבטא את ביקורתו של בית הדין על התנהלות לא ראויה של המבקש אשר ניסה לעשות שימוש סרק בזכות ההתארגנות לקידום ענייניו האישיים; לאור היקף ההוצאות שנדרש מהמשיבה לצורך התגוננות בהליך זה, הרי שהסכום שנפסק אינו גבוה; לאורך כל ההליך ניתנו למבקש מספר הזדמנויות להגיע להסכמה על סילוק תביעתו, אולם הוא סירב, כך שאין למבקש להלין אלא על עצמו; והוצאות ההליך הזמני שולמו על ידי ועד העובדים (שאף העמיד לרשות המבקש את ב"כ הוועד) ולא על ידי המבקש בעצמו, עובדה שהוסתרה על ידי המבקש בחוסר תום לב. ממילא, הלכה פסוקה היא שערכאת הערעור לא תתערב בסכום ההוצאות שנפסק על ידי הערכאה הדיונית, ואין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי גם מאזן הנוחות אינו מצדיק לעכב את תשלום ההוצאות. בקשר לכך נטען, כי המבקש כלל לא טען שאם יתקבל ערעורו לא יהיה בידי המשיבה להחזיר לו את הכספים שישולמו על ידו, ואף ציין כי מדובר בחברה איתנה. עוד נטען כי יש להניח כי ועד העובדים הוא שישלם את ההוצאות, ולא נטען כי יתקשה כלכלית לעשות זאת. עוד טוענת המשיבה כי לא רק שהמבקש לא הצליח להראות שיש בנסיבותיו האישיות כדי להצדיק את עיכוב ביצוע תשלום ההוצאות, אלא למעשה עיון בתצהירו מעלה כי אין כל מניעה לתשלום חובו. בקשר לכך נטען כי המבקש משתכר – גם לאחר פיטוריו – שכר העולה על השכר הממוצע במשק; המבקש הינו אדם צעיר בן 26, רווק ללא ילדים, והכנסתו החודשית מעמידה אותו במצב כלכלי עדיף על 80% מהעובדים השכירים במשק הישראלי; החוב הממוצע במשקי הבית עומד על כ- 57,000 ₪, כך שיתרת חובו של המבקש בסך של 16,000 ₪, הינה כרבע מהממוצע הארצי; המבקש לא צירף נתונים כספיים בדבר הכנסותיה החודשיות של בת זוגו, כך שלא ניתן להסיק מתדפיס יתרת החוב דבר בנוגע למצבו הכלכלי הנטען של הזוג. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיבה, בוודאי לא הוכח כי המבקש יקרוס כלכלית ככל שפסק הדין לא יעוכב.