ע"ע 38987-05-14 חברת שוויקי החדשה בע"מ, חברת שוויקי S.G.I. זכוכית תעשיה ומסחר בע"מ נ' עמרו אבו רמילה

השופטת אביטל רימון-קפלן

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים מיום 25.3.14 (השופטת שרה שדיאור ונציג הציבור מר ממליה נוריאל; ס"ע 20345-08-11), במסגרתו חויבה המבקשת 2 לשלם למשיב סכומים שונים עבור תקופת עבודתו אצל שתי המבקשות וסיומה, בסך כולל של 54,082 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 9,000 ₪.

הרקע לבקשה:

2.כפי שעולה מפסק הדין – המבקשות הינן חברות אחיות. המשיב עבד כמהנדס במפעל המבקשות ועסק בייצור זכוכית. תחילה הועסק המשיב אצל המבקשת 1 החל מחודש יוני 2002 ועד לחודש יולי 2007, ולאחר מכן, עבר לעבוד אצל המבקשת 2 החל מחודש אוגוסט 2007 ועד ליום 15.9.2019. ביום 31.7.10 הגיש המשיב מכתב התפטרות ובו הודעה מוקדמת של 15 יום, אך המשיך לעבוד עד ליום 15.9.10.

3.בבית הדין האזורי התבררה תביעתו של המשיב כנגד המבקשות, לחיובן יחד ולחוד בתשלום זכויות שונות בגין תקופת העסקתו וסיומה, ובכלל זה פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית ועוד.

לטענת המשיב הוא התפטר בדין מפוטר בשל ניכוי שבוצע משכרו בחודש יולי. בתצהיר שצירף טען המשיב כי הטעם להתפטרותו לא היה רק ניכוי השכר, אלא גם העובדה שלא קיבל את הזכויות הסוציאליות להן היה זכאי על פי חוק, במשך כל תקופת עבודתו.

מנגד טענו המבקשות כי שולם למשיב שכר מלא ולכן אין הוא זכאי לכל תשלום נוסף. עוד טענה המבקשת 1 כי היא אינה מעסיקתו של המשיב; היא איננה המעסיק האחרון ואין לה זיקה ישירה אל המשיב, למעט לעניין רציפות התקופות ומשכך יש לדחות את התביעה כנגדה. המשיבה 2 טענה כי המשיב עזב את עבודתו אצלה באופן פתאומי וללא מתן הודעה ולפיכך אינו זכאי לפיצויי פיטורים.

4.הצדדים נחלקו ביניהם בשתי מחלוקות עיקריות: הראשונה נוגעת לגובה השכר הקובע של המשיב, ובכלל זה האם תלושי השכר שיקפו נאמנה את הסכומים ששולמו לו; השנייה נוגעת לנסיבות סיום העסקתו של המשיב ובהתאם זכאותו לפיצויי פיטורים. בנוסף נחלקו הצדדים בשאלות: האם המשיב זכאי להחזר הוצאות נסיעה בגין תקופת עבודתו אצל המבקשת 1; האם המשיב זכאי לפדיון חופשה, הבראה ופיצוי בגין אי ביצוע ביטוח פנסיוני; והאם נוכו משכרו של המשיב 1,300 ₪, כטענתו, בגין חודש יולי 2010.

5.בפסק הדין מושא הבקשה, התקבלה תביעת המשיב כנגד המבקשת 2 בחלקה, ואילו התביעה כנגד המבקשת 1 נדחתה, תוך שנקבע כי הוותק בגין עבודתו של המשיב אצלה נלקח בחשבון לחישוב זכויותיו.

אשר למחלוקת הראשונה קבע בית הדין, כי משהודו המבקשות בסיכומיהן בגובה שכרו של המשיב כפי שנטען על ידו, הרי ששכרו הקובע של המשיב הוא 5,000 ₪ נטו לחודש. עוד נקבע כי לא חלה חזקת התקינות לגבי תלושי שכר, שכן עולה מהם תמונה לפיה שכרו של המשיב השתנה באופן שלעיתים היה גבוה ולעיתים נמוך ביחס לחודשים הקודמים, וזאת ללא כל הסבר המניח הדעת לשינויים אלו. כך גם התנהלותה של המבקשת 2 והעיכוב הרב במסירת התלושים חרף בקשות חוזרות ונשנות של המשיב לבית הדין, פוגעים בחזקת התקינות. לציין כי בית הדין דחה את עתירת המשיב לתשלום פיצויי לפי סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1968, וקבע כי לא ניתן להכריע בטענה זו נוכח העובדה שהיא הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה. עם זאת, נעתר בית הדין לבקשת המשיב לפיצול סעדים לצורך הגשת תביעה נפרדת בעניין תלושי השכר, זאת בהתחשב בכך שתלושי השכר נמסרו לידי המשיב רק במהלך ההליך המשפטי, לאחר הגשת התביעה.

אשר למחלוקת השנייה בית הדין העדיף את גרסת המשיב על פני גרסת מנהל החשבונות במבקשות וקבע כי המשיב התפטר בדין מפוטר ולכן זכאי לפיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתו אצל המבקשות, החל מחודש יוני 2002 ועד ליום 15.9.10. בקשר לכך נקבע בין היתר כי המשיב הוכיח שהמבקשות לא שילמו לו במהלך כל תקופת עבודתו זכויות סוציאליות ובכלל זה: דמי הבראה, החזר נסיעות, הפרשות לפנסיה, חופשות וכיוצ"ב. עוד נקבע כי הוכח שהמשיב לא קיבל תלושי שכר במהלך עבודתו אצל המבקשת 2 וכי זו נהגה שלא להפיק תלושי שכר לעובדיה אלא אם התבקשה לכך באופן מפורש, הפרה שמהווה בפני עצמה עילה להתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים; כן נקבע כי טענת המשיב בדבר הרעת תנאים לאור ניכוי הסך של 1,300 ₪ משכרו בחודש יולי יכול שאינה מספיקה לבדה בכדי לראות את התפטרות כמזכה בפיצויים, אולם היא סימפטום אחד מהתנהלות כוללת, אשר הצטרפה לפגיעה שהוכחה באי תשלום הזכויות הסוציאליות של המשיב; בית הדין הוסיף וקבע כי אין בהמשך עבודתו של המשיב לאחר מכתב התפטרותו בכדי לפגוע במשקל טענותיו להתפטרות עקב הרעת תנאים או אי קבלת זכויות סוציאליות, זאת בהתחשב בעובדה כי המשיב נענה לדרישת מר חמזי, אשר היה גם אחראי על העובדים וגם שימש כמנהל חשבונות במבקשות, להמתין על מנת להסדיר את הסכסוך וכן ביקש ממנו לעבוד עד סוף תקופת חג הרמאדן שחל באותה העת; עוד נקבע כי לא הוכחה טענת המבקשת 2 לפיה המשיב התפטר במטרה לעבור לעבוד במקום עבודה מתחרה.

בכל הנוגע לשיעור פיצויי הפיטורים – הרי שבהסתמך על עדותו של מנכ"ל המבקשות לפיה המבקשת 2 היתה למעשה אותה חברה אשר העתיקה את מיקומה הגיאוגרפי בלבד ורוב העובדים המשיכו לעבוד במבקשת 2, קבע בית הדין כי התקיים רצף בזכויותיו של המשיב, וכי לא ניתן לנתק בין תקופות העבודה במבקשת 1 לתקופת העבודה במבקשת 2.

6.אשר ליתר רכיבי התביעה – בית הדין קבע כי המשיב זכאי ל- 7 ימי הבראה לגבי כל אחת מהשנתיים האחרונות לעבודתו, זאת לאחר שהמבקשת 2 לא הוכיחה הסכמה מפורשת בינה לבין המשיב לפיה דמי הבראה יכללו בשכרו; בכל הנוגע לחופשה שנתית, לאור טענת המשיב כי ניצל בכל שנת עבודתו 14 ימי חופש, ולאור העובדה שהמבקשות לא הציגו דוח חופשה, נקבע כי המשיב זכאי ליתרה של 7 ימי חופשה בשנה, ובסך הכל ל- 21 ימי חופשה עבור שלוש השנים האחרונות לעבודתו; בכל הנוגע לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, נקבע, בהסתמך על צו ההרחבה לפנסיית חובה במשק ועל תלושי השכר, כי המשיב זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה בגובה תגמולי המעסיק לקרן; בכל הנוגע לשאלת החזר הסך של 1,300 ₪ שנוכה ממשכורתו של המשיב בחודש יולי 2010, נקבע בהסתמך על עדותו של המשיב, אותה מצא בית הדין כמהימנה, שהניכוי בוצע שלא כדין ועל כן יש להשיבו.

תביעת המשיב להחזר הוצאות נסיעה נדחתה במלואה, וכך גם נדחו טענות הקיזוז שהעלו המבקשות.

7.כפועל יוצא מן האמור לעיל, חויבה המבקשת 2 בסופו של דבר לשלם למשיב את הסכומים הבאים:

א.פיצויי פיטורים בסך של 41,465 ₪;

ב.דמי הבראה בסך של 4,726 ₪;