ע"ע 38000-05-15 סנט - היבטים פנימיים של סגנון החיים היהודי נ' מונסטאר

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת התבררה תביעה שהגיש המשיב כנגד המבקשת, בקשר לזכויות שונות המגיעות לו בגין תקופת עבודתו אצלה וסיומה. סכום התביעה עמד על סך של 104,061 ₪ (בגין פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, קרן השתלמות, הוצאות נסיעה, ביטוח פנסיוני ותגמולים, וכן הפרשי שכר וגמול שעות נוספות).

2. במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בבית הדין האזורי ביום 27.1.15, ולאחר שנשמעו עדי הצדדים, הסמיכו הצדדים את בית הדין לפסוק לפשרה, ללא נימוקים, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984. על יסוד הסמכה זו פסק בית הדין (השופט ד"ר טל גולן ונציגי הציבור גב' יפה קריספיל ומר דוד אביבי; תיק סע"ש 38590-10-13), ביום 22.4.15 ולאחר עיון בסיכומי הצדדים, כי על המבקשת לשלם למשיב סכום כולל של 74,000 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪.

    

3. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שלפני, בה היא עותרת לעיכוב תשלום הסכום הפסוק עד להכרעה בערעור. המבקשת טוענת כי סיכוייה לזכות בערעור גבוהים. לטענתה, שגה בית הדין קמא בכך שפסק לטובת המשיב סכום גבוה מסכום רכיבי התביעה שנותרו במחלוקת בין הצדדים, באופן שרירותי אשר אינו תואם את חומר הראיות והסיכומים שהוצגו בפניו כמו גם את המוסכמות אליהן הגיעו הצדדים בדיון המוקדם והסכומים ששולמו למשיב בפועל במסגרת תלוש גמר חשבון. המבקשת מפרטת את רכיבי תביעתו השונים של המשיב ומסבירה לגבי כל אחד מהם מדוע, לגישתה, המשיב אינו זכאי לו או שזכאי לסכום נמוך מזה המבוקש על ידו. לשיטתה, הסכום שנותר במחלוקת הוא סך של 58,206 ₪, שלגביו היה אמור בית הדין קמא לפסוק לפשרה בהתאם לחומר הראיות שהובא בפניו, ולא מעבר לכך.

    

4. אשר למאזן הנוחות נטען כי אם יבוצע פסק הדין באופן מיידי ולאחר מכן יתקבל הערעור, יהיה בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו ולגבות חזרה את הסכומים מהמשיב, "משום שאינו בעל יכולת כלכלית לשלם סכום בגובה כזה". כן טוענת המבקשת כי בהתחשב בגובה הסכום הפסוק, דחיית הבקשה עלולה לגרום לה נזק בלתי הפיך, בפרט לאור מצבה הכלכלי, באופן שיהפוך את הדיון בערעור לתיאורטי. בקשר לכך נטען כי המבקשת היא עמותה לקידום ערכי יהדות ומעבירה סמינרים לחיילי צה"ל בתקציב מסובסד, שמצבה הכלכלי קשה ואשר לא תוכל לעמוד בתשלום הסכום הפסוק. לטענת המבקשת, היא סובלת מגרעון בסך של כ- 372,000 ₪, ומצויה ביתרת חוב בגין הלוואות בסך של כ- 4.7 מיליון ₪. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, ביצוע פסק הדין באופן מיידי יביא אותה למצב בו "לא תוכל לבצע את המשך פעולותיה", בעוד שהמשיב זכה לקבלת מרבית זכויותיו והסכום המגיע לו מינורי ביותר ואינו עומד על הסכום שנפסק לטובתו. המבקשת צירפה, כתמיכה לבקשתה, תצהיר של מנהלה; דף חשבון בנק המלמד על חשבון עו"ש ביתרת חובה של כ – 372,000 ₪; מאזן בוחן ולפיו יש למבקשת הלוואות בסך כולל של כ – 4.7 מיליון ₪; ודף אחד מתוך כרטסת הנהלת חשבונות המלמד על יתרה שלילית של כ – 320,000 ₪.

    

5. המשיב מתנגד לעיכוב ביצוע פסק הדין וטוען כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב. לטענתו, למרות שפסק הדין ניתן ביום 22.4.15, הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה ביום 15.6.15, בד בבד עם הודעת הערעור, וזאת לאחר מכתבי התראה שנשלחו למבקשת ולאחר נקיטת הליך הוצאה לפועל כנגדה. לגופם של דברים טוען המשיב כי סיכויי ערעור המבקשת אפסיים בהתחשב בעובדה שמדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, ללא נימוקים, בין היתר על פי התרשמות בית הדין מן העדים והראיות שהובאו לפניו, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם. לטענת המשיב, ההסכמה אליה הגיעו הצדדים בהחלטת בית הדין האזורי מיום 27.1.15 הייתה כי "אנו מבינים מבית הדין שבמסגרת סמכותו של בית הדין בהתאם לסעיף האמור, בית הדין יכול לפסוק כל סכום אשר ייראה בעיניו כצודק... אנו מבינים שסיכויי ערעור על פסק דין לפשרה הינם קלושים מאשר בערעור על פסק דין הניתן בדרך הרגילה. עם מתן פסק הדין לא יהיה לצד כלשהו טענה כלפי משנהו בגין תקופת העבודה וסיומה". לטענתו, לא רק שלמבקשת היה אינטרס שלא יינתן פסק דין בשל השלכה רוחבית על כלל עובדיה, ולא רק שבא כוח המבקשת ישב עם נציגי מרשתו והסביר להם את המשמעויות, אלא גם הצדדים הכתיבו לפרוטוקול הדיון הסכמתם בדבר קבלת הצעת בית הדין וזאת על מנת ליצור "סופיות דיונית" ולייתר המשך הליכים לרבות ערעור, ובהתחשב בזמן הרב בו התנהל ההליך בבית הדין האזורי. עוד טוען המשיב כי הסכומים אותם דרש בסיכומיו עמדו (בצירוף ריבית והצמדה) על סך כולל של 94,280 ₪ ולכן הסכום שנפסק לו נמוך בכ – 40% מזה שציפה לקבל, ובוודאי אינו חורג מהסכומים שנתבעו על ידו.