ע"ע 37198-06-14 ס.ד.ס. יווני קתולי/בית ספר נזירות המושיע נ' שורש

השופטת אביטל רימון-קפלן

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת אורית יעקבס ונציגי הציבור מר בצלאל שרון וגב' אהובה ליפמן; סע"ש 16492-05-12) מיום 14.5.14, במסגרתו חויב המבקש לשלם למשיבה פדיון ימי מחלה שלא נוצלו בסכום כולל של 117,540 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.

הרקע לבקשה:

2.המבקש מפעיל בית הספר מוכר שאינו רשמי, בו מתחנכים ילדים מגיל גן ועד לכיתה י"ב. המשיבה עבדה אצל המבקש כגננת לילדים בגילאי 3-5, במשך 45 שנה, החל מיום 1.9.1964 ועד ליום 31.8.2008, המועד בו פרשה לגמלאות.

3.בתביעה שהגישה לבית הדין האזורי טענה המשיבה כי על המבקש לשלם לה במועד פרישתה תשלום עבור פדיון 1,302 ימי מחלה שלא נוצלו על ידה בתקופת העסקתה. תביעתה של המשיבה התבססה על שתי עילות נפרדות: הראשונה - על צווי ההרחבה, ההסכמים הקיבוציים והסכמי המסגרת החלים במשרד החינוך, והשניה - על מצג ברור ונוהג מטעם המבקש, אשר הציג בפניה בצורה חד משמעית וברורה מצג לפיו במידה ולא תנצל את ימי המחלה, תקבל פיצוי מלא בעת פרישתה בגינם.

מנגד, טען המבקש כי אינו מחוייב, לא מכח הסכם ולא מכח דין, לשלם לעובדיו פדיון בעבור ימי מחלה שלא נוצלו. עוד טען המבקש כי המשיבה לא יכולה לבסס תביעתה על מספר מקרים בהם שולמו, בטעות, לעובדים פדיון ימי המחלה ולהתעלם ממקרים רבים בהם לא שולמו. לטענת המבקש בשנת 2006 התברר לו מחוות דעת משפטית כי אינו חייב מכח דין בתשלום פדיון מחלה ומאז הופסק התשלום. כן נטען כי לא הוצג למשיבה כל מצג לפיו, עם סיום עבודתה, תהיה זכאית לפדיון ימי מחלה.

4.בפסק הדין מושא הבקשה, התקבלה תביעתה של המשיבה. בית הדין אמנם דחה את הטענה לפיה קמה למשיבה זכאות לפדיון ימי המחלה מכח צווי ההרחבה, ההסכמים הקיבוציים והסכמי המסגרת החלים במשרד החינוך, אך קיבל את הטענה השניה וקבע כי המשיבה הוכיחה קיומו של "נוהג" וכן הוכיחה כי המבקש אכן הציג לה וליתר העובדים מצג ברור לפיו עם פרישתם יקבלו פדיון מלא של ימי המחלה. כן נקבע, כי טענת המשיבה אודות קיומו של נוהג כאמור נתמכה בעדותן העקבית והמהימנה של שש מורות שעבדו בשירותי המשיב בין השנים 1965-2005, אשר העידו כי הנהלת המבקש הבהירה להן כי עם יציאתן לפנסיה, הן תקבלנה פיצויי בעבור ימי המחלה שלא נוצלו. כך גם נקבע כי עד לחודש אפריל 2006, עת התגלתה הטעות הנטענת על ידי המבקש, שולמו פדיון ימי מחלה מטעם המבקש. עוד נקבע כי, באשר לתקופה שאחרי חודש אפריל 2006, בה התגלתה הטעות כנטען, נמנע המבקש מלהציג נתונים התומכים בגרסתו בדבר ביטול או שינוי של הנוהג ואף נמנע מלהביא מי מהעובדים, שלטענתו לא אושר לו תשלום פדיון ימי מחלה. כן נקבע כי המבקש לא הוכיח כי הודיע לעובדיו, בסמוך למועד בו התגלתה הטעות, כי לא ישולם יותר פדיון ימי מחלה. בית הדין הוסיף וקבע כי המבקש לא הוכיח שהתקיימו נסיבות המצדיקות השתחררות ממצג ונוהג זה, שהתבטא אף בהתנהגות המתפרשת על פני שנים רבות, ובכך נתן למשיבה, אשר עבדה בשירותיו כ-45 שנה, להאמין כי אף היא תהיה זכאית לתשלום פיצויי בגין ימי המחלה, כמו יתר העובדים שפרשו לפניה ועמדו בתנאי הזכאות.

בסופו של יום קבע בית הדין כי שכרה החודשי של המשיבה לצורכי חישוב פדיון ימי מחלה עומד על סך 7,836 ₪, והערך היומי לפי 25 ימים הינו 313.44 ₪ ולכן על המבקש לשלם למשיבה סך של 117,540 ₪ כפיצויי בגין פדיון ימי המחלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.08 ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף, חויב המבקש לשלם למשיבה סכום של 3,000 ₪ בגין הוצאות משפט ו-10,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד.

הבקשה וטענות הצדדים:

5.המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ובמקביל הגיש את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו ולחילופין להפקדת ערובה בגין כל סכום שיקבע בקופת בית הדין.

לגופם של דברים טוען המבקש כי סיכויי הערעור טובים, שכן בפסק הדין נפלו שגיאות הן בפן המשפטי והן בפן העובדתי. בכל הנוגע לפן המשפטי טוען המבקש כי שגה בית הדין בכך שהתעלם מהטענה המשפטית לפיה את זכות לפדיון ימי מחלה כמו כל זכות פנסיונית אחרת מתגבשת במועד הפרישה לפנסיה וכי כפועל יוצא מכך יש להוכיח כי את הנוהג שנטען כי חל במועד סיום העבודה. לטענתו, לא היה מקום ליחס כל משקל לעדויות מטעם המשיבה, שכן כל העדות היו עובדות אשר פרשו לפנסיה שנים רבות לפניה, עוד טרם התגלתה למבקש הטעות שבתשלום פדיון ימי מחלה ועל כן עדותן לא רלבנטית. בכל הנוגע לפן העובדתי נטען כי בית הדין התעלם מעדות מנהל המבקש, מר עאוני, ממנו עולה כי לא רק למשיבה לא אושר תשלום פדיון ימי מחלה, אלא גם למורים רבים שפרשו מעבודתם בבית הספר לאחר שהתבררה הטעות כאמור. עוד נטען כי שגה בית הדין בכך שלא נתן את המשקל הראוי לסתירות ואי ההתאמות בעדויותיהן של המשיבה ועדותיה, אשר יש בהן כדי לתמול בגרסת המבקש. כן נטען כי שגה בית הדין בכך שקבע כי המבקש נמנע מלהביא עדים נוספים, שכן בנסיבות המקרה לא היה כל צורך בהבאת עדים נוספים כלשהם.

6.המבקש מוסיף וטוען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בקשר לכך נטען כי אם לא יעוכב בביצוע פסק הדין, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. לטענתו, לפסק הדין השלכות רוחב, אשר יגרור תשלום למורים שפרשו אחרי המשיבה ואשר יפרשו בעתיד. עוד נטען כי במשך שנים הסתמך המבקש על פסיקת בית הדין לעבודה ועל ייעוץ משפטי שקיבל, על פיהם לא זכאים עובדי הוראה שלא מועסקים בחינוך הרשמי לפדיון ימי מחלה. כן נטען כי חישוב לא מדויק מעלה שהתחייבות המבקש תעמוד על סכום של כשני מיליון שקלים, והיא תגדל ככל שהזמן יחלוף, שכן מורים יצברו יותר ימי מחלה.

המבקש מדגיש כי ככל שישולם למשיבה הסכום הפסוק, ולאחר מכן יתקבל הערעור, לא יהיה באפשרותו להיפרע מהמשיבה, בהיותה אדם פרטי. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, הנזק שייגרם לו אם ישלם למשיבה את הסכום הפסוק ולאחר מכן ידחה הערעור, עולה על הנזק שייגרם למשיבה, אם בכלל, מעיכוב ביצוע התשלום.

7.המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי יש לפעול בהתאם לכלל שלפיו הגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. עוד טוענת המשיבה כי לא מתקיימות במקרה זה נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק הדין, הן לעניין סיכויי הערעור והן לעניין מאזן הנוחות.

אשר למאזן הנוחות נטען כי טענת המבקש אודות מצבה הכלכלי של המשיבה נטענו בעלמא ללא ראשית ראיה לכך, מלבד הצהרה כללית שמדובר באדם פרטי. עוד נטען כי המבקש לא הוכיח מדוע יגרם לו נזק בלתי הפיך כתוצאה מתשלום הסכום הפסוק באופן מיידי. כן צוין כי הטענה לפיה פסק הדין יגרור תשלומים עתידים למורים שטרם פרשו אינה קשורה לשאלה האם מגיע למשיבה פדיון ימי מחלה.

8.המשיבה מוסיפה וטוענת כי סיכויי הערעור שהגיש המבקש אפסיים, שכן פסק הדין מנומק ומבוסס כראוי על קביעות עובדתיות ועל התרשמות מהעדים, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי בית הדין קבע, בהסתמך על גרסתה האמינה של המשיבה ושל עדויות מטעמה, שלא נסתרו, שהיא זכאית לפדיון ימי מחלה; כך גם נפסק שהמבקש לא טרח להביא עדים ולא הגיש מסמכים לביוסס גרסתו שלו; המבקש הסתפק בעדות מנהלו הנוכחי, למרות שמרבית העובדות התרחשו בעידן המנהלים שקדמו לו; טענת המבקש לפיה שילם את פדיון ימי מחלה לעדות מטעם המשיבה, בטעות, הופרכה על ידי המנהל, מר עאוני בעדותה, שעה שהודה כי אינו יודע מדוע המבקש שילם פדיון ימי מחלה למורים; הוכח בפני בית הדין קמא כי לא היה מקרה אחד בו מורה פרש לפנסיה לפני המשיבה ולא קיבל פדיון ימי מחלה; לא הוכח ביטול הנוהג בתקופה שבין פרישת המורה האחרון לפני המשיבה בשנת 2005 לבין פרישת המשיבה בשנת 2008. לחילופין, טוענת המשיבה כי באותם מקרים בהם הוכיחו מבקשים הן את מאזן הנוחות והן את סיכויי הערעור, בית הדין נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע בכפוף להפקדת הסכום הפסוק בקופת בית הדין.