ע"ע 35888-11-15

השופטת רונית רוזנפלד

כללי

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת, בו קבע בית הדין האזורי כי המבקשת (להלן גם: המועצה), חייבת למשיבה (להלן גם: מנורה), 1,4498,825.14 ש"ח (קרן), בגין אי ביצוע הפרשות לדמי גמולים עבור עובדיה, בהתייחס לתקופה שמחודש אוגוסט 2004 ועד חודש מאי 2010. בית הדין חייב את המועצה לשלם למנורה את סכום הקרן, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום בו הייתה המועצה מחויבת להעביר את ההפרשים, ועד ליום 8.2.11, בו העבירה המועצה למנורה רשימות דיווח ופירוט. כמו כן חייב בית הדין האזורי את המועצה לשלם למשיבה ריבית פיגורים בשל איחור בהעברת הכספים, וזאת לתקופה מיום 8.2.11 ועד ליום התשלום בפועל. נוסף על כך חייב בית הדין את המועצה לשלם למנורה הוצאות משפט בסך של 34,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ש"ח (הנשיאה ורד שפר ונציגי הציבור מר סאלח בדר ומר נימר נאסר; ק"ג 39118-03-13).

   ביום 16.11.2015 הגישה המועצה ערעור על פסק הדין. ביום 10.7.2016, בעקבות הליכי הוצאה לפועל שפתחה מנורה נגדה, הגישה המועצה בקשתה לעיכוב ביצוע מושא החלטה זו. המועצה מציינת בבקשתה כי על פי הודעת רשויות ההוצאה לפועל שהגיעה לידיה, סכום החוב על פי פסק הדין עומד על 2,285,588 ש"ח.

   בהחלטה מיום 17.7.2016 התבקשה תגובת המשיבה לבקשה. במקביל ניתן צו עיכוב ביצוע ארעי, עד למועד מתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע.

    

2. עיון בערעור המועצה ובבקשה לעיכוב ביצוע מעלה כי בעיקרו של דבר טוענת המועצה כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי בעניינים אלה:

   דחיית טענתה בדבר התיישנות התביעה לגבי חלקה של התקופה, חיובה בהפרשי ריבית בגין חלק מן התקופה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א- 1961, חיובה בריבית פיגורים בגין חלק מן התקופה, וחיובה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין (ראו בפתיח לכתב הערעור, בגוף הערעור, ובסעיפים 18- 21 לבקשה לעיכוב ביצוע).

    

    

   פסק הדין של בית הדין האזורי

    

3. בפסק הדין עמד בית הדין האזורי על כך שביום 8.2.11 העבירה המועצה למנורה רשימות דיווח של עובדים ושכרם, וכן דמי גמולים שיש להפריש עבורם בגין התקופה שמחודש אוגוסט 2004 ועד מאי 2010 (להלן: רשימות הדיווח). . על פי רשימות הדיווח, חוב דמי הגמולים עבור העובדים בתקופה האמורה עמד במונחי קרן על סך של 1,448,825.14 ש"ח. בית הדין ציין כי למרות הגשת רשימות הדיווח, החוב לא שולם, ועל כן הגישה מנורה ביום 20.3.13 את התביעה, בה נתבע החוב בצירוף ריבית פיגורים. בית הדין הוסיף והפנה להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שבין מרכז השלטון המקומי לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, שעניינו הפרשה לקופות גמל בעבור עובדים זכאים כהגדרתם בהסכם, בגין משכורתם הקובעת המבוטחת בפנסיה תקציבית (להלן: ההסכם הקיבוצי). על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, שבאו להחליף את הוראת סעיף 80 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, חלה חובה על המועצה להעביר את חלק העובד שנוכה משכרו בגין תגמולים לקופות גמל לעצמאיים או לקופות אישיות לפיצויים, לפי אחת מן האפשרויות כמפורט בהסכם הקיבוצי. בית הדין ציין כי המועצה לא קיימה את חובותיה על פי ההסכם הקיבוצי ולא העבירה את הכספים שניכתה מעובדיה בגין התקופה מושא רשימות הדיווח. מפסק הדין עולה, כי לראשונה הוברר ביום 8.2.11 כי יש להעביר את ההפרשות למנורה.

   בית הדין דחה את טענת המועצה כי עילת התביעה התיישנה בחלקה או במלואה. אשר לטענת המועצה כי בנסיבות המקרה חל חוק חוזה ביטוח התשמ"א- 1981 (להלן: חוק חוזה ביטוח), על פיו תקופת ההתיישנות היא בת שלוש שנים, בית הדין הפנה לכך שחוזה ביטוח פנסיוני הוצא במפורש מתחולת חוק חוזה ביטוח. בית הדין קבע, כי על חוב הנובע מאי ביצוע הפרשות לפנסיה חלות הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: חוק ההתיישנות), לפיו עומדת תקופת ההתיישנות על 7 שנים. בית הדין דחה את טענת המועצה, לפיה על פי הוראות החוק התיישן החוב, ככל שהוא נוגע לתקופה שמאוגוסט 2004 ועד 20.3.06. בית הדין קבע כי בנסיבות המקרה חלה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. זאת, משלא ניתן לומר כי במועדים שלפני קבלת רשימות הדיווח מנורה ידעה או שהיה עליה לדעת כי המועצה אינה מפרישה דמי גמולים עבור עובדיה, לרבות אלה שבוצעו ניכויים משכרם והוחזקו אצלה.