ע"ע 3404-07-14 אסיאג נ' בטיטו

השופטת רונית רוזנפלד

1.לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע מיום 11.6.14 (השופט יוחנן כהן ונציג הציבור מר משה זיכרמן; ס"ע 23806-04-12). בפסק הדין קיבל בית הדין האזורי את תביעת המשיבה נגד המבקש, וקבע כי המבקש פיטר אותה במהלך הריונה ובעטיו, ועל כן עליו לשלם לה פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים והפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, כמו גם פיצוי בגין אבדן הכנסה, דמי הודעה מוקדמת והוצאות משפט, בסכום כולל של 70,076 ש"ח. בבקשתו טוען המבקש כי נפלו בפסק הדין טעויות המצדיקות להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין, באופן שהסכום הפסוק יופקד בקופת בית הדין. יצוין כבר עתה כי מצאתי לנכון להיעתר לבקשה בחלקה ולהורות על הפקדת חלקו הארי של הסכום הפסוק, כפי שיפורט להלן.

הרקע לבקשה

2.לפי שפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי, המבקש ניהל בתקופה הרלוונטית עסק עצמאי למכירת בגדים בבאר שבע ובדימונה בשם המסחרי 'זבנג'. המשיבה עבדה אצל המבקש מיום 1.6.11 ועד ליום 4.3.12, דהיינו, במשך תקופה בת 9 חודשים. השניים היו בני זוג והתגוררו תחת קורת גג אחת במשך מספר חודשים. ביום 1.3.12 הודיעה המשיבה למבקש על כך שהיא בהריון. ביום 3.3.12 הגיש המבקש תלונה נגד המשיבה במשטרת ישראל, על איומים וחבלה במזיד ברכב. ביום 4.3.12 הגיש המבקש לבית משפט למשפחה בבאר שבע בקשה לצו הגנה כנגד המשיבה, על פי החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991. באותו יום ניתן צו האוסר על המשיבה להיכנס לדירת מגוריו של המבקש וכן ניתן צו האוסר על כניסתה לחנויות שבבעלותו בבאר שבע ובדימונה. ביום 6.3.12 הפילה המשיבה את עוברה בהפלה רפואית יזומה בבית החולים סורוקה עקב דימום מוגבר.

3.ביום 17.4.12 הגישה המשיבה את תביעתה לבית הדין האזורי, בה טענה כי היא פוטרה אך ורק על שום הריונה וללא קבלת היתר, בניגוד לסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954. לפיכך תבעה המשיבה פיצוי על "עצם הפיטורים" בסך 49,500 ש"ח; פיצויים על "עצם המעשה" בסכום זהה; פיצויים בגין עגמת נפש בסך 144,000 ש"ח בשל איבוד העובר, השחרת פניה, דיכאון ושבירת רוחה; פיצוי בגין עוולת לשון הרע בסך 300,000 ש"ח על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 בשל התלונה שהוגשה במשטרה, האמור בבקשה לצו הגנה והאמור בתצהיר שהגיש לבית המשפט; פיצוי בגין נזק לא ממוני בשל הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 וחוק עבודת נשים בסך 50,000 ש"ח; פיצוי בגין אבדן שכר לאחר ההפלה הכולל את ימי ההודעה המוקדמת בסך 11,000 ש"ח; פיצויי פיטורים בסך 6,000 ש"ח.

פסק הדין של בית הדין האזורי

4.בפסק דינו דחה בית הדין האזורי את טענת המבקש לפיה המשיבה התפטרה, וקבע כי יש לראות בהוצאת צו ההגנה ובהרחקת המשיבה ממקום העבודה כהודעת פיטורים. לפיכך, המשיבה פוטרה מעבודתה ביום 4.3.12. המשיבה עבדה אצל המבקש במשך 9 חודשים, ולפיכך חלות עליה הוראות חוק עבודת נשים. אין חולק כי המבקש ידע במועד בו הוא פיטר את המשיבה כי היא בהריון. מרגע שנודע למבקש דבר ההיריון היה עליו לפנות לממונה על פי חוק עבודת נשים בבקשה למתן היתר גם אם לטענתו היא פגעה בו ובפעילות החנות, אך הוא לא פעל כך. בית הדין ציין עוד כי התרשם שפעולות המבקש כנגד המשיבה נבעו כ"צעד ישיר" מהריונה של המשיבה ומעובדת היותו מעסיקה ובה בעת חברה לחיים, ומאחוריהן "עמד אינטרס לסיים את עבודתה של התובעת בשל הריונה, וזאת לאחר שניסיונותיו של הנתבע להניא את התובעת מלהמשיך את הליך ההריון, לא צלחו".

נוכח זאת קבע בית הדין כי פיטוריה של המשיבה היו קשורים בקשר ישיר עם עובדת היותה בהריון, ולפיכך, אין מקום להידרש לטענות המבקש כי התנהגותה החמורה של המשיבה וליקויים אחרים בהתנהגותה היו הסיבה להוצאת צו ההגנה. בנסיבות העניין, נוכח פיטוריה ללא היתר לפי חוק עבודת נשים, ונוכח העובדה כי המשיבה נשארה בלא עבודה והפילה את עוברה בסמוך למועד פיטוריה, קבע בית הדין כי המשיבה זכאית לפיצוי בשל הפרת סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים. בקשר לכך פסק לה סך 30,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני. בית הדין קבע עוד כי אין חולק שהמשיבה הפילה את עוברה בהפלה רפואית יזומה יומיים לאחר מעשה הפיטורים. בנסיבות אלה, אין מקום לפסוק פיצוי בגין אבדן הכנסה כמבוקש על ידה, אלא רק בעבור חמישה ימי עבודה מיום 1.3.12 ועד למועד ההפלה ביום 6.3.12. משכך היא זכאית לסך 920 ש"ח. מטעם זה דחה בית הדין גם את תביעתה לפיצוי בגין אבדן שכרה לתקופה בת 60 ימים לאחר תום חופשת הלידה.

מאחר שהשיקול העיקרי לפיטוריה של המשיבה הוא ההיריון, קבע בית הדין כי המבקש הפר את הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. לפיכך, זכאית המשיבה לפיצוי בסך 30,000 ש"ח. נוכח קביעות אלה, קבע בית הדין כי אין מקום לפסוק למשיבה פיצויים נוספים בשל עגמת נפש. מאחר שהמשיבה עבדה אצל המבקש 9 חודשים, דחה בית הדין את תביעתה של המשיבה לפיצויי פיטורים וקבע כי היא זכאית להודעה מוקדמת בת 9 ימים בסך 1,656 ש"ח.

בית הדין דחה את תביעתה של המשיבה לפיצוי בגין עוולת לשון הרע, וקבע כי אין חולק שהיא שלחה למבקש מסרון ביום 2.3.14, בו איימה עליו כך: "תמצא בחוץ כי את כל האוטו אני שוברת". בעקבות אותו מסרון הגיש המשיב תלונה למשטרת ישראל בדבר איומים וחבלה במזיד לרכב. בעדותה לא הסבירה המשיבה אלו מדברי המבקש היו בגדר לשון הרע, אלא טענה באופן כללי כי הוא הגיש תלונה למשטרה וצו הגנה, טען במסגרת כתב ההגנה שהוגש לבית הדין כי הילד אינו שלו וסיפר לעובדים אחרים כי היא בהריון. בית הדין קבע כי הגשת התלונה במשטרה והגשת הבקשה לצו הגנה חוסות תחת ההגנות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. שתי האמירות האחרונות הן בגדר 'הרחבת חזית' ואין להן זכר בכתב התביעה.

לבסוף דחה בית הדין את טענות הקיזוז שהעלה המבקש. בית הדין קבע כי המבקש לא הוכיח כי המשיבה פגעה ברווחיות החנות; המבקש לא הוכיח כי שילם למשיבה את שכר חודש מרץ 2012; טענת המבקש לקיזוז חלקה של המשיבה בדמי השכירות מתייחסת לדירה בה התגוררו ואינה קשורה ליחסי העבודה בין הצדדים; המבקש לא הוכיח כי המשיבה נטלה כסף מקופת החנות. לסיכום האמור קיבל בית הדין את התביעה בחלקה ופסק למשיבה סכום כולל של 62,576 ש"ח וחייב את המבקש בהוצאות בסך 7,500 ש"ח.

הערעור

5.המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ביום 2.7.14. בתמצית, טוען המבקש בערעורו כי בית הדין התבסס בהכרעתו לפיה המשיבה פוטרה על הנפקת תלוש שכר לחודש מרץ 2012, אי תשלום שכר כנקוב בו ועדותו בנוגע לכך. לגישתו, מדובר בעניין שאינו קשור לליבת המחלוקת בתיק, הסבה על נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים. מסקנתו של בית הדין האזורי כי המניע לפעולות המבקש ולפיטורי המשיבה הוא ההיריון, אינה עולה בקנה אחד עם התשתית הראייתית שהונחה לפניו: מערכת היחסים הזוגית בין השניים, האלימות שנקטה המשיבה כלפי המבקש, המסרונים ששלחה, התלונה במשטרה, מתן צו הגנה וכתב אישום שהוגש נגדה. המבקש מוסיף כי בית הדין לא התייחס לעדויות שנשמעו בתיק התומכות בטענותיו, ומנגד, לא התייחס לסתירות בעדותה של המשיבה. המבקש מציין עוד כי המשיבה אף לא התנגדה לצו ההגנה ולא ביקשה לבטלו. כמו כן, ומשאין חולק כי הריונה של המשיבה הופסק כעבור ימים ספורים, לא היה מקום לקבוע כי המבקש היה חייב לפנות לממונה על העסקת נשים לצורך קבלת היתר לפיטוריה. נוכח זאת טוען המבקש כי פסק דינו של בית הדין האזורי אינו יכול לעמוד. לחלופין טוען המבקש כי נוכח נסיבות העניין יש לכל הפחות להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי ולהפחית את סכום הפיצוי שנפסק לזכות המשיבה. עוד טוען המבקש נגד חיובו בהוצאות משפט.