ע"ע 31539-05-13

השופט אילן איטח

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (סגן הנשיאה אייל אברהמי ונציגות הציבור גב' חדוה אהוד וגב' טובה לוי; פ"ה 35572-07-12), שבו התקבלה טענת המשיבה (להלן – הקרן) כי יש לסלק על הסף, מחמת התיישנות, את תביעת המערערים נגדה.

2. בקליפת אגוז נציין את עובדות הרקע הבאות:

   א.המערערים, 68 במספר, הם עובדים לשעבר של בית החולים "ביקור חולים" (להלן – בית החולים). לפי הנטען, החל משנת 1997 חלו פיגורים בתשלומי בית החולים לקרן, הן בחלק המעביד, והן בחלק העובדים שנוכה משכרם. ביום 11.11.03 מונה לבית החולים מפרק מטעם כונס הנכסים הרשמי, וביום 1.8.04 אושר מינויו כמינוי קבוע.

   ב. בשנת 2006 הגישו 69 עובדים אחרים של בית החולים תביעה נגד הקרן (ע"ב (י-ם) 1921/06 נאוה אלון – קה"ל - קרן השתלמות לעובדים; להלן – תביעת 2006). בתביעה שהתבססה, בין היתר, על סעיף 19א לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר) נטען כי הקרן התרשלה בטיפול בעניינם של אותם עובדים ובגביית החוב מבית החולים, ועל כן זכאים עובדים אלה לקבל מהקרן את חוב דמי הגמולים. תביעה זו נדונה לפני השופט דניאל גולדברג. לאחר מספר דיונים וניהול הליכי משא ומתן, הגיעו הצדדים להסכם הפשרה. בהתאם, ביום 23.1.11 ניתן פסק דין שלפיו התביעות בתיק ע"ב (י-ם) 1921/06 נדחות (ביום 28.4.11 וביום 12.7.11 ניתנו פסקי דין דומים בנוגע לארבעה תובעים נוספים).

   ג. בחודש יולי 2012 הוגשה תביעת המערערים מושא הערעור, הדומה במהותה לתביעת 2006. בכתב התביעה נטען, בין היתר, כי במהלך ההליך בתביעת 2006 הודע לבא כוח הקרן דאז, כי ישנם תובעים נוספים וכי "סוכם בין ב"כ הצדדים כי העובדים הנוספים – התובעים בתביעה זו – יהיו רשאים להגיש תביעה נפרדת וכי הנתבעת תגיע עימם להסדר ברוח פרטי ההסדר עם העובדים בתביעה הקודמת".

3. בקשת הקרן לסילוק על הסף מחמת התיישנות:

   א.בחודש אוקטובר 2012 הוגשה בקשת הקרן לסילוק תביעת המערערים על הסף, מחמת התיישנות (להלן – בקשת הסילוק). בבקשה נטען כי יהיה אשר יהיה המועד לגיבוש עילת התביעה, הרי שזו התיישנה זה מכבר.

   ב.בתגובתם לבקשת הסילוק טענו המערערים כי תביעתם לא התיישנה. יתרה מזאת, כך נטען, הקרן ובא כוחה הנוכחי מתעלמים מהמשא והמתן הישיר והמתועד שנוהל בין הצדדים, לא רק במסגרת תביעת 2006, משא ומתן שעצר את מרוץ ההתיישנות. כמו כן נטען כי טענת הקרן כיום ובקשה לדחייה על הסף היא "בבחינת היתממות, שימוש לרעה בהליכי משפט ובעיקר חוסר תום לב". בסוף התגובה צוין כי לתגובה לא מצורף תצהיר "מאחר [ש]התובעים חוזרים על האמור בכתב התביעה". כן התבקש בית הדין לקבוע את בקשת הסילוק לשמיעת ראיות, ונכתב כי "במידה ובית המשפט הנכבד יסבור כי יש להגיש תצהיר יעשו כן התובעים לאלתר".

   ג.בתשובתה לתגובת המערערים טענה הקרן כי אין ממש בהתנגדותם של המערערים לבקשת הסילוק, "אף ללא צורך בבירור עובדתי". יתרה מזאת, כך נטען – הטענה בדבר ניהול משא ומתן לא נתמכה כלל בתצהיר.

4. ביום 2.4.13 ניתנה החלטת בית הדין האזורי, על יסוד טענות הצדדים בכתב ומבלי שקויים דיון או נשמעו ראיות. בית הדין בחן את החלופות השונות להתיישנות והגיע למסקנה כי עילת התביעה נולדה לכל המאוחר בסוף שנת 2004 – שנה לאחר המועד האחרון לתשלום דמי הגמולים מצד בית החולים. בית הדין האזורי ציין כי התביעה הוגשה למעלה משבע שנים לאחר מועד זה (יולי 2012), ולכן התביעה התיישנה. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי לא ניתן לקבוע כי תביעת 2006 עוצרת את מרוץ ההתיישנות ביחס לעובדים אחרים, מה גם שלא היתה מניעה כי אותם עובדים יגישו את תביעתם במקביל – אף אם בירורה היה ממתין לבירור תביעת 2006. עוד קבע בית הדין האזורי כך:

   "הצדדים היו חלוקים ביניהם בשאלה העובדתית אם הליכי משא ומתן נוהלו רק בקשר לתובעים בתיק עב 1921/06 או גם בנוגע לתובעים בתיק שבפנינו. נציין כי לטענת הנתבעת, מרגע שהוזכר עניינם של התובעים בתביעה שבפנינו, הובהר לב"כ התובעים כי הנתבעת עומדת על טענת ההתיישנות. הדבר אף בא לידי ביטוי במסמכים שצורפו לבקשות בתיק. ודאי אפוא שאין בכך הודאה בכתב בזכאותם של התובעים. אף פסק הדין בע"ב 1921/06 היה לדחיית התביעה, על יסוד הסכם הפשרה, ולא מתוך הודאה בזכות. כבר נפסק כי דרך כלל, עצם ניהול משא ומתן מבלי להודות בקיומה של זכות, אינו עוצר את תקופת ההתיישנות. ..... באותו עניין [בטחיש – א.א.] גם נאמר במפורש כי אין בכך כדי לתת פטור גורף במקרים המתאימים בהם ניתנה בפועל הודאה בכתב, אולם כזאת לא הוצג בפנינו.

   נראה כי עניין זה חל ביתר שאת במקרה של ניהול משא ומתן בנוגע לקבוצת עובדים כללית ללא פירוט וציון שמותיהם." (הדגשה הוספה – א.א.)

   לסיכום, בית הדין האזורי קיבל את בקשת הסילוק והורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות.