ע"ע 27064-05-16

השופט רועי פוליאק

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופטת יעל אנגלברג שהם; סע"ש 25574-04-14) מיום 30.3.16, בו נדחה עיקר תביעתה של המבקשת שטענה לפיטוריה שלא כדין עקב הריונה. עם זאת, התקבלה בחלקה תביעתה של המבקשת לזכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתה אצל המשיבה וסיומה. מנגד נקבע כי המשיבה זכאית לקזז את השכר ששילמה למבקשת ביתר בגין הימים שנעדרה מהעבודה, באופן שמלוא הסכום שנפסק למבקשת קוזז על ידי המשיבה.

2. במוקד ההחלטה לעיכוב ביצוע, עומדת החלטת בית הדין האזורי להשית על המבקשת הוצאות משפט בסכום של 25,000 ₪, לנוכח הקביעה לפיה "נסיונה של התובעת להטיל על הנתבעת אשמה של פיטורים בשל היריון על מנת לזכות בפיצויים בשיעור גבוה, לא זו בלבד שראויה היא לגינוי מעצם היותה שקרית אלא שיש בה כדי לפגוע בהעסקתן של נשים אחרות על ידי מעסיקים שאינם נוקטים בהעסקה פוגענית אך עשויים לחשוש להעסיקן ובכך תסוכל למעשה מטרתם של חוקי המגן. תובעת המעמידה את תביעתה לפיצוי מכוח חוק עבודת נשים ו/או חוק השיוויון על אדני שקר, מקום שנמצא כי יש לדחות את תביעתה בשל כך, צריכה לשאת במלוא ההוצאות שהתנהלותה גרמה לנתבע".

הבקשה לעיכוב ביצוע מכוונת, איפוא, כלפי חיוב המבקשת בהוצאות משפט.

הרקע לבקשה:

3.המבקשת עבדה בשירות המשיבה, חברה העוסקת בבנייה, כפקידה, החל מיום 26.8.12. ביום 12.12.12 הודיעה המבקשת למשיבה על הריונה. ביום 30.12.12 נערכה למבקשת שיחת שימוע, וביום 1.1.13 נמסר לה מכתב פיטורים, עם סיום עבודתה לאלתר.

4.בתביעה שהגישה לבית הדין האזורי טענה המבקשת כי פוטרה מחמת הריונה, שכן הודעת הפיטורים ניתנה לה בעקבות הודעתה על הריונה, זאת בין היתר בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן - חוק השוויון). על כן עתרה המבקשת לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, ולזכויות כספיות שונות. סכום התביעה עמד על סך 94,420 ₪.

להשלמת התמונה יצוין כי בתביעתה עתרה המבקשת גם לתשלום פיצוי בגין אובדן שכר בתקופת הריון ולאחריה על פי חוק עבודת נשים, התשי"ד- 1954. משהמבקשת לא השלימה שישה חודשי עבודה עובר לפיטוריה, כך שהוראות סעיף 9 לחוק הנזכר לא חלות עליה. במסגרת הדיון המוקדם, נתבקשה מחיקת רכיב תביעה זה.

5.המחלוקת העיקרית בין הצדדים סבה על השאלה האם המשיבה פוטרה מעבודתה מחמת הריונה, כטענתה, או שמא פוטרה בשל התנהלותה, כטענת המבקשת. בנוסף, נחלקו הצדדים בקשר לזכויות שונות הנובעות מסיום יחסי עבודה ביניהם.

6.בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעת המבקשת בחלקה. בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על מכלול הראיות שהובאו בפניו, כי המשיבה הציגה תשתית ראייתית המעידה על כך שתפקודה של המבקשת בעבודה היה לקוי באופן המצדיק את פיטוריה. עוד נקבע כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי לא נפל כל פגם בהתנהגותה. בהקשר לכך נקבע, בין היתר, כי המבקשת אישרה בעדותה שהיו מספר מקרים שבהם נקלעה לוויכוחים או עימותים עם גורמים מולם עבדה המשיבה; המבקשת הודתה שכל ההתנהלות מול שירות התעסוקה לא היתה נעימה והדבר אף עולה בקנה אחד עם דבריה במהלך השימוע; טענת המשיבה שלפיה המבקשת לא דיווחה על היעדרויותיה נסמכה על יומן הנוכחות ותלושי השכר, וגם לא נסתרה על ידי המבקשת; התנהלותה של המבקשת כללה דיווחים מוטעים ללקוחות ולמעסיקים; ניסיונה של המבקשת לטפול את עובדת הריונה לפיטוריה, לא עלה בקנה אחד עם עדותה. כפועל יוצא מקביעות אלה, הגיע בית הדין למסקנה כי המבקשת פוטרה בשל התנהלות לקויה בעבודה ולא מחמת הריונה, ולכן נדחתה תביעתה לפיצוי בגין פיטורים בניגוד לחוק השוויון.

7.התביעה לפיצוי בשל פיטורים שלא כדין נדחתה אף היא. בקשר לכך נקבע כי בקשת המבקשת לתקן את כתב התביעה ולהוסיף סעד זה, לאחר שהסתיים שלב הבאת הראיות, נדחתה בהחלטת בית הדין מיום 31.12.15, מהנימוקים פרוצדורליים ומהותיים. מעבר לכך קבע בית הדין כי הליך השימוע התקיים כדין, במהלכו נשמעו טענות המבקשת ואחר מכן נתקבלה החלטה מנומקת על פיטוריה. עוד קבע בית הדין כי המבקשת לא זכאית לתשלום בגין נסיעות, משלא הוכיחה את הוצאותיה.