ע"ע 25683-06-15

השופטת רונית רוזנפלד

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת אורנית אגסי ונציגי הציבור גב' נילי מאיר ומר דוד דורון; סע"ש 26601-10-12) מיום 18.5.15. בפסק הדין נקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד – מעסיק, והמבקשת חויבה לשלם למשיב תשלומים בגין תמורת הודעה מוקדמת, פדיון דמי הבראה ופדיון חופשה בסך כולל של 46,421 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. נוסף על כך חויבה המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 8,000 ש"ח. טענת הקיזוז וההשבה שהעלתה המבקשת נדחתה.

   הרקע לבקשה:

2. המשיב הועסק על ידי המבקשת - חברה העוסקת במתן שירותי אירוח והפקה של אירועים משפחתיים וחברתיים במתחם אנדרומדה בעיר העתיקה יפו - החל מיום 1.2.11 ועד יום 5.4.12. בין הצדדים נחתם חוזה התקשרות שתוקפו מיום 1.2.11 ועד ליום 31.12.11. בפתח ההסכם הוגדרה מערכת היחסים בין הצדדים כ"שף הבית-בהתקשרות כספק עד 31.12.11 והוא נחשב כעובד בית אנדרומדה" (להלן- החוזה). עוד נקבע בחוזה כי התמורה תעמוד על סך של 25,000 ש"ח לחודש בתוספת מע"מ ותשלום הוצאות דלק בסך של עד 1,500 ש"ח בחודש כנגד חשבוניות דלק, אחזקת טלפון נייד מלאה וכביסה וגיהוץ מדי השף. כן נקבע כי הפסקת ההתקשרות תבוצע בהתראה של 60 יום על ידי אחד מהצדדים. לקראת תום תקופת החוזה בין הצדדים התנהל משא ומתן לחידוש החוזה, אך לא עלה בידיהם להגיע להסכמות ויחסי הצדדים הגיעו לסיומם. המשיב ומשפחתו עברו להתגורר בארה"ב החל מיום 26.7.13.

3. המשיב טען כי פוטר מעבודתו מאחר שלא הסכים לתנאי העבודה החדשים שהוצעו לו על ידי המבקשת, אשר מהווים לגישתו הרעה בתנאי העבודה. עוד טען המשיב כי ביום 20.3.12 הודיעה לו המבקשת, על פה ולפתע פתאום, על הפסקת עבודתו תוך ביצוע 14 ימי חפיפה, למרות שהוא ביקש לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת בת 60 ימים, על פי החוזה. כחצי שנה לאחר סיום העסקתו, הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי, להכיר ביחסי עובד-מעסיק בינו לבין המבקשת החל משנת 2011, וכפועל יוצא לקבלת זכויות המגיעות לו כעובד.

4. המבקשת טענה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין המשיב וכי הוא הועסק כספק שירותים חיצוני, וזאת מיוזמתו. עוד טענה המבקשת כי בכל מקרה המשיב אינו זכאי לפיצויי פיטורים, מאחר שביקש לשנות את תנאי העבודה, ובסופו של יום בחר מרצונו החופשי לסיים את ההתקשרות עמה. כן טענה המבקשת כי קיים פער ניכר בין התמורה ששולמה למשיב כספק לבין התמורה שהייתה משולמת למשיב לו היה מועסק כשכיר. לפיכך, טענה המבקשת כי משעה שהמשיב בחר להיות מועסק כספק ולא כשכיר, יש לקזז 33% מהתמורה ששולמה לו במהלך תקופת ההתקשרות עמו, וזאת ככל שייקבע שהתקיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים.

    

5. לעניין הסכם ההתקשרות בין הצדדים קבע בית הדין כי חוזה ההתקשרות נוסח על ידי המשיב, ועל פי קביעת בית הדין היה זה המשיב שבחר במתכונת ההתקשרות כספק עצמאי. עם זאת, בית הדין האזורי שוכנע, על יסוד ההסכם, כמו גם על יסוד התנהגות הצדדים כי התקיימו ביניהם יחסי עובד ומעסיק. בית הדין קבע בהקשר זה כי המשיב השתלב בעבודת המבקשת. בית הדין הפנה בין היתר לכך, שבהיות המשיב שף הבית, הוא עבד אצל המבקשת בתפקיד מרכזי ובכיר; המשיב ביצע את עבודתו בחצרי המבקשת, עובדי המטבח עליהם היה אחראי היו עובדיה של המבקשת ולביצוע עבודתו עשה המשיב שימוש בציוד השייך למבקשת; מעדותו של המשיב שלא נסתרה עולה כי עבודתו אצל המבקשת הייתה עבודתו היחידה; למשיב לא היה כל סיכון כלכלי בהתקשרותו עם המבקשת ולא היו לו הוצאות כלשהן בקשר עם עבודתו אצל המבקשת; המבקשת נשאה בהוצאות הדלק והטלפון הנייד של המשיב; המבקשת נתנה בידי המשיב מסמך המיועד לשגרירות ארה"ב בישראל לצורך הוצאת אשרת כניסה, בו אישרה כי המשיב הינו עובד המבקשת.

   בדיקת תוכנו של החוזה והתנהגותם של הצדדים בפועל מעלה שמדובר בהתקשרות בין עובד ומעסיק. בקשר לכך נקבע בין היתר כי שכרו של המשיב מצביע על כך שהיה מדובר בעובד שכיר, שכן הוא קיבל תמורה קבועה מדי חודש, ללא קשר לכמות האירועים שהתקיימו במבקשת; כאשר שהה בחופשה, קיבל המשיב תמורה מלאה באותו חודש; מעדות אחד ממנהלי המבקשת עולה שהתמורה ששולמה למשיב משקפת את עלות המעסיק של המבקשת לו היה מועסק המבקש כעובד שכיר, משכך היה בית הדין סבור כי התמורה ששולמה למשיב לא עלתה על התמורה שהמבקשת הייתה משלמת לו כעובד שכיר. בית הדין קבע כי על אף שהיה זה המשיב שבחר להתקשר עם המבקשת כספק עצמאי וקיבל את התמורה באמצעות חשבונית, הרי שנוכח אופי עבודתו, מכלול הנסיבות ובכלל זה התנהגות הצדדים בפועל, המסקנה היא שהתקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעסיק.