ע"ע 24981-10-15

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגת הציבור גב' אביבה שיין; ס"ע 52909-03-11) מיום 22.1.15, כפי שתוקן (על ידי האב"ד לבדה) ביום 7.9.15.

   הרקע לבקשה

2. המשיבה הגישה תביעה לבית הדין האזורי כנגד חברה פרטית בה עבדה בתקופה שבין יום 1.1.07 ליום 1.9.08; כנגד בעל המניות בחברה המעסיקה; כנגד המבקשת; וכן כנגד סוכנות ביטוח וסוכן הביטוח העומד בראשה. המשיבה טענה במסגרת תביעתה כי הועברו בגינה כספים על ידי המעסיקה לצורך פתיחת פוליסת ביטוח מנהלים, אך זו לא נפתחה בפועל – כאשר גילתה זאת להפתעתה רק לאחר שעברה לעבוד אצל מעסיק חדש.

3. ביום 10.9.13 הגיעו המבקשת והמשיבה להסכם פשרה חלקי, לפיו המבקשת תשלם למשיבה את הסך של 7,275 ₪ שהועבר בגינה על ידי החברה המעסיקה (המצויה בהליכי פירוק), ושאר טענותיה של המשיבה – לפיצויי הלנת שכר, נזק פנסיוני שנגרם לה ועוגמת נפש – תתבררנה במסגרת פסק הדין.

   בפסק הדין קבע בית הדין האזורי כי המבקשת וכן סוכנות הביטוח וסוכן הביטוח התרשלו והפרו את חובותיהם כלפי המשיבה, ולכן עליהם לפצותה ב"פיצוי בגין הנזק הפנסיוני בסך 33,938 ₪" ובפיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 15,000 ₪. עוד נקבע כי על המבקשת לשלם למשיבה - מעבר לסכום המוסכם כמפורט לעיל - "פיצויי הלנת שכר בסך 11,914 ₪". בנוסף נפסק לזכות המשיבה שכ"ט עו"ד.

4. על פסק הדין המקורי לא הוגש ערעור, והכספים שנפסקו במסגרתו שולמו למשיבה. ביום 1.2.15 הגישה המשיבה בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין, וזו התקבלה על ידי בית הדין האזורי – לכאורה בהתבסס על סעיף 81 לחוק בתי המשפט - בהחלטה מיום 7.9.15. בית הדין קבע בהחלטה זו כי סכום פיצויי ההלנה בו מחויבת המבקשת עומד למעשה על סך של 198,991 ₪, ולא סך של 11,914 ₪ (להלן: ההחלטה המתקנת). לאחר קבלת החלטה זו הוגש ערעור המבקשת, במסגרתו מלינה היא על כלל הסכומים שנפסקו לחובתה הן במסגרת פסק הדין והן במסגרת ההחלטה המתקנת.

   הבקשה וטענות הצדדים

5. בסמוך לאחר הגשת הערעור הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי, במסגרתה הינה עותרת לעיכוב ביצועה של ההחלטה המתקנת. המבקשת טוענת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים, בין היתר שכן חוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 אינו חל בסיטואציה בה לא הוקמה כלל פוליסה על שם המשיבה אצל המבקשת, וסעיף החוק מכוחו הוטל עליה החיוב כלל אינו רלוונטי. לחלופין טענה, כי ראוי היה להפחית את פיצויי ההלנה וכי הסכום שנפסק כפיצויי הלנה כלל לא חושב כדין. המבקשת מוסיפה וטוענת כי למשיבה לא ייגרם כל נזק אם יעוכב ביצוע התשלום בגין פיצויי הלנת שכר, הואיל ומדובר בפיצוי עונשי שאינו כרוך בנזק כלשהו למקבל הפיצוי. עוד נטען כי למבקשת אין ידיעה אודות מצבה הכלכלי של המשיבה, אך סך של 198,991 ₪ הינו סכום גבוה שעשוי להוות שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו.