ע"ע 23683-06-16

השופטת רונית רוזנפלד

1.לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב מיום 9.5.16 (סגן הנשיאה שמואל טננבוים ונציגי הציבור מר יהונתן דקל ומר עמי שראל; סע"ש 38546-07-14). בפסק הדין קיבל בית הדין האזורי בחלקה את תביעת המשיב נגד החברה המבקשת (להלן: החברה), ופסק כי על החברה לשלם למשיב גמול בעבור שעות נוספות, פיצוי בגין אי עריכת שימוע, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד ויתרת דמי הבראה, בסכום כולל העומד על 88,202 ש"ח. כמו כן פסק בית הדין כי החברה תישא בהוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח. בבקשתה טוענת החברה כי בפסק הדין נפלו טעויות המצדיקות להורות על עיכוב ביצוע מרבית החיובים שנפסקו בו.

הרקע לבקשה

2.לפי שפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי, המשיב הועסק בחברה מיום 5.7.07 ועד ליום 13.11.13. תחילה הועסק המשיב כמחסנאי. לאחר כחצי שנה עבר לתפקיד נהג משאית ולאחר מכן שימש כעוזר נהג. כנהג משאית וכן כעוזר נהג, עבד המשיב בעיקר מחוץ לחצרי החברה. בית הדין האזורי ציין כי סוכם עם המשיב כי הוא יהיה עובד במשכורת, וכי שכרו יעמוד על סך 6,000 ש"ח נטו לחודש. לאחר מספר חודשים הועלה שכרו של המשיב לסך 6,5000 ש"ח נטו לחודש.

בית הדין ציין עוד כי עד לחודש אוקטובר 2009 לא החתים המשיב שעון נוכחות. החל מחודש נובמבר 2009 ועד חודש אוקטובר 2010 נדרש המשיב להחתים שעון נוכחות בכניסה לעבודה בלבד, מאחר שהחברה ביקשה לדעת מי התייצב לעבודה בכל יום. מחודש נובמבר 2010 החתים המשיב שעון נוכחות הן בשעת הכניסה לעבודה והן בשעת הסיום, ביציאה ממנה.

בחודש ספטמבר 2011 פנה המשיב לחברה ביחד עם עובד נוסף, ודרש כי ישולם לו גמול שעות נוספות בגין עבודה בשעה נוספת בימי שישי החל מחודש יולי 2011. בחודש יוני 2013 פנה המשיב אל החברה פעם נוספת באמצעות באת כוחו, וביקש לקבל תשלום בגין שעות נוספות שלטענתו לא שולמו לו. ביום 29.8.13 השיב מנהל החברה למשיב, כי לאחר בדיקה של השעות הנוספות שעבד בתקופה משנת 2011 ועד חודש מאי 2013 נמצא כי מגיעים לו הפרשים בסך 6,498 ש"ח. הפרשים אלה שולמו למשיב במשכורת חודש אוקטובר 2013.

ביום 14.7.13 ביקשה החברה להחתים את המשיב על הסכם עבודה כנהג. המשיב סירב וביום 1.9.13 קיבל זימון לשימוע. ביום 13.10.13 הודע למשיב על סיום עבודתו בחברה, ועבודתו הסתיימה בפועל ביום 13.11.13.

3.ביום 20.7.14 הגיש המשיב את תביעתו לבית הדין האזורי, בה טען כי כאשר התקבל לעבודה בחברה לא נחתם עימו הסכם העסקה ולא ניתנה לו הודעת פרטים כנדרש בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002. במהלך שנות עבודתו לא שולמה לו כל תמורה בעד עבודה בשעות נוספות, ובחודש נובמבר 2010 החלה החברה לשלם לו גמול שעות נוספות אך זה לא חושב כדין. בחודשים טרם פיטוריו עמד המשיב על קבלת תשלום מלא בגין עבודתו בשעות נוספות, ובשל כך, הוצא לחופשה כפויה ותנאי העסקתו שונו. בהתאם, הודיעה לו החברה על כוונתה להעבירו מתפקידו כעוזר נהג לתפקיד נהג. משסרב לשינוי בתפקיד, זומן לשימוע שלא נערך כדין, ולאחריו פוטר. המשיב טען כי הסיבה לפיטוריו היא עמידתו על זכויותיו בכל הנוגע לתשלום גמול מלא בעד שעות נוספות. לפיכך טען כי הוא זכאי לגמול בעבור עבודתו בשעות נוספות, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין עגמת נפש ופיצוי בגין אי עריכת שימוע. כמו כן תבע המשיב הפרשי תשלום זכויות סוציאליות ונלוות מכוח צווי הרחבה שונים. המשיב העמיד את סכום תביעתו על 218,020 ש"ח.

פסק הדין של בית הדין האזורי

4.בפסק הדין דחה בית הדין האזורי את תביעות המשיב שהסתמכו על צווי הרחבה שונים, וקבע כי אלה אינם חלים על החברה. כמו כן דחה בית הדין האזורי את תביעותיו של המשיב להפרשות לקרן השתלמות ופדיון חופשה שנתית. בית הדין עמד על טענות המשיב אודות אופן פיטוריו, וקבע כי הוא סירב לעבוד כנהג מבלי שהביא נימוקים עניינים לסירובו, וכי שולמו לו פיצויי פיטורים. עם זאת, המשיב זומן לשימוע אך לא הובאה כל ראיה כי השימוע אכן התקיים בפועל, או כי ניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו כנגד הכוונה לסיים את העסקתו בחברה. בנסיבות אלה קבע בית הדין כי המשיב זכאי לפיצויים בגין אי עריכת שימוע כדין בסך 10,000 ש"ח. עוד קבע בית הדין כי החברה לא הציגה הסכם עבודה או הודעה בכתב שנמסרה למשיב על תנאי עבודתו עם תחילתה. לפיכך קיבל בית הדין את תביעת המשיב לפי חוק הודעה לעובד ופסק לו פיצוי בסך 1,500 ש"ח.

אשר לתביעת המשיב לגמול בעבור שעות נוספות, בית הדין קבע כי אין חולק שהמשיב התייצב בחצרי החברה בתחילת כל יום ובסיומו, ואף מנהל החברה העיד כי הוא היה נוכח במקום כל יום ויכול להעיד על שעת סיום עבודתו של המשיב. כמו כן המשיב עבד על קו חלוקה מסוים והיה עליו לעמוד ביעדים שנקבעו לו בסידור העבודה. נוסף על כך, בסופו של דבר התקינה החברה שעון נוכחות במפעל. המשיב החתים שעון נוכחות מידי בוקר ובסיום שעת העבודה, ובהתאם לכך, תוגמל על שעות נוספות שעבד. על כן קבע בית הדין כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-195 חלות על המשיב. בית הדין חילק את תקופת העסקתו של המשיב בחברה לארבע תקופות שונות, ובחן את זכאותו לשעות נוספות בכל אחת מהן, על יסוד טענות הצדדים ותחשיביהם. בית הדין קיבל בחלקם את תחשיביו של המשיב, וקבע כי הוא זכאי לגמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך 83,093 ש"ח בגין מלוא תקופת עבודתו. מסכום זה יש להפחית את הסכום ששולם לו בסך 6,498 במשכורת חודש אוקטובר 2013. בסך הכל פסק בית הדין למשיב סך 76,595 ש"ח בגין גמול עבודה בשעות נוספות.

עוד קיבל בית הדין את תביעתו של המשיב ליתרת דמי הבראה, וקבע כי על החברה לשלם לו סך 107 ש"ח. לבסוף דחה בית הדין האזורי את טענת הקיזוז שהעלתה החברה. לסיכום, פסק בית הדין האזורי למשיב סך 88,202 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.13, וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח.

הערעור

5.ביום 10.6.16 הגישה החברה ערעור הסב על קביעות בית הדין בסוגיות גמול השעות הנוספות, עריכת השימוע ופיצוי לפי חוק הודעה לעובד, וכן לגבי סכום ההוצאות שנפסק לחובתה. בסוגיית השעות הנוספות טוענת החברה כי אין חולק שהמשיב ביצע את עבודתו, ולמצער, את רובה, מחוץ לחצריה, וכי עבודתו השתנתה מיום ליום. במצב דברים זה, לא יכולה להיות אינדיקציה לשעות העבודה בפועל, ואין דרך מעשית בה ניתן לפקח באופן יעיל על עבודתו. לפיכך אין להחיל את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה על המשיב. החברה מוסיפה כי מחודש נובמבר 2010 היא החלה לשלם גמול עבודה בשעות נוספות על פי "סיכום מסודר ולנוכח הגידול בהיקפי העבודה, גידול שמצא ביטויו בזמן אמת", וכי החלטה זו הייתה "בחירה ופררוגטיבה של המבקשת ולא חובה שבדין". החברה טוענת כי בית הדין לא התייחס לגרסאות הרבות והשונות שהניח המשיב לפניה, ולסתירות שעלו מהן. כמו כן, במהלך ניהול תביעתו שינה המשיב חזית והגדיל את סכומי תביעתו שלא כדין. החברה מציינת עוד כי לא היה מקום לפסוק למשיב גמול עבודה בשעות נוספות בתקופה בה עבד כמחסנאי, וכי לא היה צריך לכלול את זמני ההפסקות במסגרת חישוב השעות הנוספות שביצע. עוד טוענת החברה כי פיטורי המשיב נערכו מנימוקים ענייניים, וכי "ברי אפוא שהתקיים שימוע. אמנם, לא נרשם פרוטוקול". ה"מדובר בפגם טכני", שאינו מצדיק פיצוי. עוד טענה החברה כי למשיב ניתנה הודעה על תנאי העסקתו עוד לפני התביעה, וכי הוא ידע היטב את תנאי העסקתו, ומעולם לא פנה ולא ביקש לקבל הודעה על פי החוק.