חברת דואר ישראל בע"מ נ' שלמה

השופט רועי פוליאק

1. בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט ד"ר יצחק לובוצקי ונציג ציבור מר צבי גלייטמן) מיום 12.1.17, במסגרתו חויבה המבקשת לשלם למשיב תשלומים הנובעים ממעמדו כ"עובד" ובכלל זה פרמיה, דמי הבראה, פיצויי בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה, פדיון חופשה, קרן השתלמות, וכן הוצאות משפט.

    

2. בבית הדין האזורי בתל אביב נדונה תביעתו של המשיב, הנמנה עם עובדי המבקשת, להכיר ביחסי עובד-מעסיק בינו לבין המבקשת, החל מתחילת ההתקשרות וכפועל יוצא מכך לקבל זכויות המגיעות לו ממעמדו כ"עובד" גם בגין תקופת ההתקשרות עמו במתכונת של קבלן עצמאי. סכום התביעה עמד על סך של 335,638 ₪.

    

3. בית הדין האזורי דחה בשלב ראשון את התביעה, בהסתמך על סעיף 46(ב) לחוק הדואר, וקבע כי מחלק דואר המועסק "בהיקף של פחות מחצי משרה של דוור שהוא עובד בחברה"-אינו יכול להיחשב כ"עובד", לפי הוראתו המפורשת של החוק (פסק דין מיום 7.10.14). במסגרת הערעור שהגיש המשיב, ביטל בית דין זה את ההכרעה וקבע כי בין הצדדים מתקיימים יחסי עבודה, תוך הכרה בוותק של המשיב החל ממועד תחילת עבודתו ביום 18.7.00, וברציפות מאותו המועד, וכן הורה על החזרת התיק לבית הדין האזורי לבחינת ההשלכות הכספיות והמעשיות, לרבות שאלת ההתיישנות (ע"ע 34362-11-14; פסק דין מיום 26.9.16).

4. בפסק הדין מיום 12.1.17, מושא הבקשה שלפניי, אשר ניתן על סמך טיעוני הצדדים בכתב, התקבלה התביעה בחלקה. אשר להיקף המשרה, קיבל בית הדין את עמדתו של המבקשת וקבע כי משעה שהוכרז המשיב כ"עובד", יש לקבוע את היקף משרתו על 50% בהתאם לזמן מוקצב לאזור חלוקה (הזמ"ק), כפי שחל על כלל הדוורים העובדים מכוח ההסכם הקיבוצי; התקבלה עמדת המבקשת אף באשר לאפשרות התקדמות המשיב במתח הדרגות; אשר לתשלום פרמיה, נקבע, בהסתמך על תחשיב המבקשת, כי המשיב זכאי לסכום כולל של 61,087 ₪; עוד נקבע, בכפוף לתקופת ההתיישנות, כי המשיב זכאי לתשלום דמי הבראה עבור 7 שנים טרם מועד הגשת התביעה בשנת 2010, ובסך כולל של 14,224 ₪. בנוסף חויבה המבקשת לשלם למשיב פיצוי בשל אי ביצוע הפקדות לפנסיה בסך של 24,867 ₪; פדיון 66 ימי חופשה בגין שלוש השנים שקדמו למועד הגשת התביעה; וכן פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות, באופן שהתחשיב יבוצע על ידי המבקשת, בהתאם לוותק ודרגה של המשיב ובכפוף ותקופת ההתיישנות. לאור התוצאה, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב הוצאות שכר טרחת עו"ד בסך של 3,000 ₪.

5. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין החדש ובמקביל הגישה את הבקשה שלפניי לעיכוב ביצועו עד להכרעה בערעור. לחלופין מבוקש לשלם למשיב את הסכום שאינו שנוי במחלוקת בסך של 27,878 ₪ ואת יתרת הסכום הפסוק בסך של 86,249 ₪ להפקיד בקופת בית הדין תוך עיכוב תשלום פדיון חופשה, או לחילופי חילופין להפקיד את הסכום שבמחלוקת בחשבון נאמנות של בא כוח המשיב או קופה אחרת, כאשר נושא פדיון החופשה יעוכב עד להכרעה בערעור.

6. במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי משעה שהמשיב הוכר כעובד, היה על בית הדין להתייחס ולהכריע לסוגיית גובה הפרשי השכר שיש לשלם למשיב, תוך הפחתת הסכומים ששולמו לו בפועל, גם אם המבקשת חולקת על גובה הסכומים שטוען המשיב שמגיעים לו כעובד ועל גובה התמורה שנטען ששולמה לו בפועל; שגה בית הדין בכך שפסק למשיב פדיון חופשה מאחר שיחסי העבודה בין הצדדים ממשיכים, וגם המשיב עצמו ביקש להעמיד לזכותו את ימי החופשה ולא לפדותם. עוד נטען כי הנזק שייגרם למבקשת מביצוע פסק הדין עולה על הנזק שעלול להיגרם למשיב מעיכובו. לטענתה, הסכום שנמצא במחלוקת בסך של 86,249 ₪, מהווה 75% מסכום הפסוק, ולכל הדעות מדובר בסכום גבוה לאדם פרטי כמו המשיב, שאף אין כל עדות לכך שיש לו מקור הכנסה נוסף מלבד שכרו אצל המבקשת. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, קיים חשש שהיא לא תוכל להיפרע מהמשיב, ככל שתשלם את הסכום הפסוק במלואו. מנגד, המבקשת היא חברה ממשלתית גדולה, והיא תפרע את חובותיה.