ע"ע 23321-03-14 אייל מיקרוגל בע"מ נ' דניאל אריסון

השופטת אביטל רימון-קפלן

לפני בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו מיום 13.2.14 (השופט אורן שגב ונציגי הציבור מר אלי וידל וגב' חגית פורת; תע"א 4900-09), שבו חיובה המבקשת לשלם למשיב סכום של 1,632,500 ₪ בגין בונוסים בהתאם להסכם העסקה ביו הצדדים וסכום נוסף של 13,544 ₪ בגין הפרשי פדיון חופשה, הכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.12.08 ועד לתשלום בפועל. בנוסף, חויבה המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 100,000 ₪.

הרקע לבקשה:

1.המבקשת הינה חברה פרטית אשר הוקמה על ידי קיבוץ אייל, ועיסוקה בפיתוח, ייצור ושיווק של רכיבים המיועדים לתקשורת אלחוטית, לשימושים ביטחוניים ואזרחיים. במועדים הרלוונטיים לתביעה, החזיקה המבקשת שתי חברות בת בבעלות מלאה: חברת אייל מאג בע"מ וחברת אייל גל בע"מ.

2.עד לחודש אוגוסט 2008 הוחזקו מניותיה של המבקשת 70% בבעלות נוף אייל (שותפות מוגבלת) אשר שייכת לקיבוץ אייל ו-30% בבעלות שני גופים פרטיים. במהלך שנת 2007 נקלעה המבקשת למשבר מימוני, שבעקבותיו נערך הסכם הלוואת בעלים בין המבקשת לבין נוף אייל וגופים נוספים השייכים לקיבוץ אייל, במסגרתו הלוו הגופים האמורים למבקשת סך של 8,000,000 ₪.

3.המשיב הועסק במבקשת החל מיום 1.10.05. תחילה עבד המשיב כסמנכ"ל פיתוח שיווק עסקי, והחל מיום 1.12.07 החל את תפקידו כמנכ"ל המבקשת. מספר חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, נחתם עם המשיב הסכם העסקה נושא תאריך 4.2.08 (להלן - הסכם העסקה) כאשר אין מחלוקת כי נציגי המבקשת חתמו עליו בשמה במהלך חודש אפריל-מאי 2008. בסעיף 10.9 להסכם ההעסקה נקבע כי המשיב יהא זכאי לקבל בונוסים משני סוגים: האחד - בשיעור 5% מכל סכום שיחולק לבעלי המניות במבקשת בגין דיבידנד במזומנים; והשני - בשיעור 7% מכל סכום שישולם לבעלי המניות בגין החזר הלוואת בעלים במהלך השנתיים הראשונות לכהונתו ו-5% מהשנה השלישית ואילך (להלן -הבונוסים).

4.במקביל למינוי המשיב למנכ"ל, בסוף שנת 2007 או בסמוך לכך, החלו מגעים למכירת המבקשת, מגעים שהחלו לראשונה בשנת 2002, הופסקו וחודשו שוב בשנת 2007, כך שבסופו של דבר, ביום 1.8.08 נחתם הסכם למכירת נכסי המבקשת ונכסי חברת הבת אייל מאג בע"מ בתמורה ל- 30,000,000 דולר ארה"ב (להלן- עסקת המכירה).

5.ביום 3.8.08 פנה המשיב בכתב למר דני סיסו, יו"ר התאגיד העסקי של קיבוץ אייל בעל מניות ונציג ראשי של הקיבוץ בדירקטוריון המבקשת, בדרישה לתשלום הבונוסים המגיעים לו עם מכירתה של המבקשת. ביום 1.9.08 הודיעה המבקשת כי היא דוחה את דרישת המשיב לתשלום הבונוסים, מן הטעם כי הסכום שיתקבל בתמורה לעסקת המכירה אינו בבחינת דיבידנד וכן כי יתרת התמורה שתיוותר לאחר פירעון חובותיה תיועד למימון הוצאות העסקה ולשימושים אחרים. ביום 9.9.08 נשלח למשיב מכתב המודיע על סיום עבודתו במבקשת, בתום ששת חודשי ההודעה המוקדמת, היינו ביום 9.3.09, וזאת נוכח סירובו לעבור לחברה הרוכשת.

בתגובה השיב המשיב כי סירובו נבע מאי הגדרת תפקידו בחברה הרוכשת ומחוסר התייחסות לסעיפים ספציפיים בחוזה ההעסקה עם המבקשת.

ביום 4.12.08 נשלח למשיב מכתב נוסף, ובו הודעה על סיום יחסי העבודה לאלתר, תוך תשלום יתרת הודעה מוקדמת עד ליום 9.3.09.

6.על רקע נסיבות אלו, התבררה בבית הדין האזורי בתל- אביב תביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת. המחלוקת העיקרית בין הצדדים סבה על פרשנות הסכם העסקה שנערך בין הצדדים, לעניין זכאות המשיב לקבל בונוסים משני סוגים על רקע מכירת נכסי המבקשת.

המשיב טען כי עם השלמת עסקת המכירה וקבלת התמורה לידי המבקשת, התגבשה זכותו לקבלת הבונוסים בהתאם להסכם העסקה, וכי אין כל נפקא מינה אם המבקשת חילקה דיבידנדים בפועל לבעלי מניותיה או החזירה בפועל את הלוואת הבעלים או שמא היא נמנעה מלעשות כן, זאת מפני שלשיטתו, אבן הבוחן צריכה להיות האם הייתה למבקשת מניעה עניינית לבצע את האמור, וזאת לאחר שעסקת המכירה הניבה רווח ובעקבותיה הפכה המבקשת לחברת שלד, נטולת פעילות עסקית. עוד הטעים המשיב, כי הלכה למעשה לפחות חלק מיתרת התמורה אכן חולק בפועל למשקיעים הפרטיים ולחברי קיבוץ אייל על ידי ביצוע עסקאות המהוות במהותן מתן דיבידנד. משכך, התחמקותה של המבקשת מתשלום זכויותיו, מהווה הפרה של הסכם העסקה והתנהלות בחוסר תום לב, בפרט נוכח תרומתו של המשיב להבראת המבקשת, והפרת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"). אשר לסיום העסקתו טען המשיב, כי המבקשת פעלה לפיטוריו בטרם חלוקת יתרת התמורה לבעלי המניות, וזאת על מנת להתחמק מתשלום הבונוסים להם הוא זכאי.

מנגד, טענה המבקשת כי הסכם ההעסקה עם המשיב נחתם בסוף חודש אפריל-תחילת מאי 2008. בעת שבו נחתם, ידע המשיב כי מנוהלים מגעים לרכישתה של המבקשת, והיה ברור לשני הצדדים כי אין כל כוונה לתגמל את המשיב בגין עסקת הרכישה. אין כל הגיון עסקי שבגין מספר מצומצם של חודשים בהם כיהן כמנכ"ל המבקשת, יהיה זכאי המשיב לבונוסים בהיקף של מיליוני שקלים, אשר אין להם קשר כלל לפעילותו והישגיו כמנכ"ל. עוד הוסיפה וטענה המשיבה, כי עסקת המכירה והאופן בו שולמה התמורה, אינם מהווים תשלום דיבידנד במזומן, כאמור בחוזה ההעסקה, וכך גם ביחס להחזר הלוואת הבעלים. על כן, אין המשיב זכאי לבונוסים הכלולים בהסכם העסקה. לשיטתה, הרציונל שעומד בבסיס מתן הבונוסים הנו לעודד את ההכנסות והרווחים של המבקשת מפעילות עסקית שוטפת. עוד הטעימה, כי בהתאם להסכם ההעסקה, מתן הבונוסים כפוף להחלטת מועצת המנהלים וכי בנוסף, לא התקיימו התנאים לחלוקת דיבידנד, הקבועים בחוק החברות, התשנ"ט- 1999.

7.בפסק הדין מושא הבקשה שלפני התקבלה התביעה בחלקה הארי. תחילה, עמד בית הדין על הוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים ועל הלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995)) ומצא כי בפסיקת בית המשפט העליון, שלאחר התיקון לחוק החוזים, אושררה הלכת אפרופים, כפי שעוצבה וגובשה בפסיקה שבאה בעקבותיה, כרלוונטית ותקפה גם לנוסחו של סעיף 25(א) לאחר התיקון. לאחר מכן בחן בית הדין את הסכם ההעסקה וקבע כי לשון החוזה, כשלעצמה, אינה מספקת לבחינת זכאותו של המשיב לבונוסים הנדרשים, וכי יש להידרש לנסיבות חיצוניות מתוכן ניתן ללמוד על אומד דעתם של הצדדים בעת כריתת ההסכם, דהיינו "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים". לעניין זה קבע בית הדין כי תנאי העסקתו של המשיב התגבשו עוד טרם ידע המשיב על עסקת המכירה, וכי בשעה שנוסח הסכם ההעסקה, ידעה המבקשת כי קיימת אפשרות ממשית לכך שהיא תימכר. אי לכך, לדעת בית הדין חזקה על המבקשת, שאילו התכוונה להחריג ממנגנון הבונוסים רווחי הון או אילו ביקשה להדגיש כי מדובר על חלוקת דיבידנד מפעילות עסקית שוטפת בלבד, הייתה עושה כן ומחריגה זאת מפורשות בהסכם ההעסקה שנוסח על ידה, שאם לא כן, התוצאה היא, כי חתמה על הסכם ההעסקה ביודעה כי מנגנון הבונוסים שבסעיף 10.9 - ריק מתוכן. כן נקבע כי התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב ביחסים חוזיים וטרום-חוזיים, וכי פערי המידע בין הצדדים גרמו לכך שידה של המבקשת הייתה על העליונה בעת ניסוח הסכם ההעסקה ולכן יש לפרש אי בהירות או עמימות בחוזה לרעתה. כפועל יוצא מקביעות אלה, הגיע בית הדין למסקנה שבהיעדר התייחסות מפורשת בחוזה לכך שמדובר בדיבידנד תלוי רווחים מפעילות עסקית שוטפת בלבד, אין בסיס לפרשנותה של המבקשת, לפיה דיבידנד שכזה הוחרג מכללא.

בכל הנוגע לבחינת התכלית המסחרית של סעיפי הבונוסים, קבע בית הדין, כי נוכח מצבה הקשה של המבקשת, מטרת בעלי המניות בהכללת סעיף הבונוסים היה לתמרץ את המשיב להגדלת רווחי המבקשת באופן שרווחים אלו יועברו לבעלי המניות, יקטינו את חובותיהם וימנעו את קריסתה. כמו כן, דחה בית הדין את טענות המבקשת בדבר אי התקיימות התנאים המקדמיים לחלוקת הבונוסים. בקשר לכך נקבע כי לא הוכח שהייתה כל מניעה מצד מועצת המנהלים של המבקשת להתכנס ולדון בבקשת המשיב. עוד נקבע כי קבלת פרשנותה הדווקנית של המבקשת ללשון הסעיף, תביא לכך כי לאחר מכירת נכסיה ופיטורי המשיב, אשר היו ביוזמתה, לא יהיה למשיב כל סיכוי ליהנות מן הבונוס שעוגן בחוזה ההעסקה עמו.

8.בכל הנוגע לזכאות המשיב לבונוס בגין דיבידנד (מהסוג הראשון) קבע בית הדין, בהסתמך על מכלול הראיות שהובאו בפניו, כי המבקשת לא הוכיחה שהייתה מנועה מלחלק לבעלי מניותיה את תמורת עסקת הרכישה באמצעות חלוקת דיבידנד, וכך גם עשתה בדרכים עקיפות, כפי שעלה מחוות דעתו של רו"ח עקביה צטעם המשיב. כך גם נדחתה טענת המבקשת לפיה תרומתו של המשיב לחברה הייתה מוגבלת ונקבע כי הוכח ממכלול הראיות שהוצגו, שבתקופת כהונתו של המשיב כמנכ"ל חל שיפור בפעילותה וברווחיות של המבקשת. עם זאת, בית הדין לא קיבל את התחשיב שהציג המשיב (בדבר זכאותו לבונוס בסך 3,610,100 ₪) וקבע, בהסתמך על המדיניות הקבועה בסעיף 32 לתקנון המבקשת, כי היה עליה לחלק דיבידנד בשיעור 30% מרווחיה, אשר עמדו על סך 71.5 מיליון ₪ ועל כן בהתאם לסעיף הבונוסים, המשיב היה זכאי ל- 5% מכל סכום שיחולק לבעלי המניות, בסך 1,072,500 ₪.

בכל הנוגע לזכאות המשיב לבונוס בגין הלוואת בעלים (מהסוג השני) קבע בית הדין כי, עם השלמת עסקת הרכישה לא הייתה למבקשת מניעה כלשהי להחזיר את הלוואת הבעלים לבעלי המניות. בית הדין ציין כי רווח ההון הגדול שנצמח למבקשת כתוצאה ממכירת נכסיה, באופן שאפשר מבחינה רעיונית את החזרת הלוואת הבעלים הוא הקובע, וכי דחיית הביצוע בפועל, והבהילות בפיטורי המשיב, מביאים למסקנה כי המבקשת התנהלה שלא בתום לב. לפיכך, הואיל וסכום הלוואת הבעלים עמד על 8,000,000 ₪, נקבע כי המשיב זכאי לקבל בונוס בשיעור 7%, בסך 560,000 ₪, כפי שנתבע.