נתן ברמץ יהלומים בע"מ ואח' נ' ולנר

1.לפני בקשת המשיב לחיוב המערערים בערובה להבטחת הוצאותיו בערעור.

רקע הבקשה בתמצית

2.בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב התבררה תביעתו של המשיב נגד המערערים להכרה בקיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים ולתשלום הפרשי שכר וזכויות שונות בגין תקופת עבודה וסיומה. התביעה הוגשה הן נגד המערערת 1 (להלן: המערערת) אשר התקשרה פורמלית עם המשיב, והן נגד המערערים 2-3, אשר המשיב טען כי היו מעסיקיו במשותף עם המערערת. לחלופין עתר המשיב לחיוב המערערים 2-3 בתשלום זכויותיו באמצעות דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות.

3.בפסק דינו מיום 29.8.2017, קיבל בית הדין האזורי באופן חלקי את תביעתו של המשיב נגד המערערת, תוך שקבע, כי התקיימו בינה לבין המשיב יחסי עובד-מעביד. המערערת חוייבה לשלם למשיב הפרשי שכר בסך 285,983 ש"ח; פיצויי פיטורים בסך 53,596 ש"ח; חלף הודעה מוקדמת בסך 12,153 ש"ח; פיצוי על פיטורים שלא כדין בסך 48,540 ש"ח ; פדיון ימי חופשה בסך 18,631 ש"ח; דמי הבראה בסך 5,110 ש"ח; הפרשה לגמל בסך 48,239 ש"ח; הפרשה לקרן השתלמות בסך 48,239 ש"ח; החזר הוצאות נסיעה בסך 17,676 ש"ח; והוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח. התביעה נגד המערערים 2 ו- 3 נדחתה בהעדר עילה להרמת מסך ההתאגדות נגדם (סע"ש 4236-09-13; כב' השופטת אסנת רובוביץ-ברכש ונציגי הציבור גב' הילה ידיד ברזילי ומר יצחק קוגמן; להלן: פסק הדין).

4.המערערים הגישו ערעור על פסק הדין וכן בקשה לעיכוב ביצועו. ערעורה של החברה סב על קביעותיו של בית הדין האזורי בפסק דינו בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד בינה לבין המשיב ובדבר התשלומים בהם חוייבה. ערעורם של המערערים 2-3 סב על אי פסיקת הוצאות לזכותם, נוכח דחיית התביעה נגדם. ביום 23.11.2017, הודיעו המערערים לבית הדין על משיכת הבקשה שהגישו לעיכוב ביצוע פסק הדין. נוכח הודעתם זו של המערערים, הגיש המשיב לבית הדין בקשה לחיובם בערובה להבטחת הוצאותיו בערעור, היא הבקשה שלפני. הבקשה הוגשה בהתייחס לשלושת המערערים.

טיעוני הצדדים בבקשה

5.לטענת המשיב, המערערת לא שילמה לו את החוב הפסוק על פי פסק הדין, לרבות סכום ההוצאות ושכר הטרחה, וישנו חשש כבד שהמערערת חדלה מפעילותה העסקית בבורסת היהלומים. נוכח חשש זה, טען המשיב, כי הגיש בקשה לביצוע פסק הדין בלשכת ההוצאה לפועל, אשר העיקולים שבוצעו במסגרתה מלמדים על כך שהמערערת פועלת לריקון נכסיה. עוד טעם המשיב, כי סיכויי הערעור 'קלושים'.

המערערים התנגדו לבקשה, תוך שטענו, כי טענותיו של המשיב בעניין מצב נכסיה של המערערת נכונות לנקודת הזמן בו ננקטו הליכי ההוצאה לפועל המתוארים בבקשה, אולם מאז, העבירה המערערת ללשכת ההוצאה לפועל מידע אודות פירוט הנכסים שברשותה "השקולים לחלק משמעותי מהסכום הפסוק". לגבי המערערים 2-3 נטען, כי התביעה נגדם נדחתה וממילא אין מקום להורות להם להפקיד ערובה. המערערים הוסיפו וטענו, כי לטעמם סיכויי הערעור טובים.

בתשובה לתגובת המערערים טען המשיב בין היתר, כי ישנו חשש כבד שהמערערים עושים "יד אחת" על מנת לחמוק מתשלום חובהּ הפסוק של החברה, תוך ריקון נכסיה והברחתם לידי המערערים 2-3.

הכרעה

6.לאחר עיון בבקשה ובתגובות אשר הוגשו במסגרתה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להתקבל ככל שהיא מתייחסת למערערת 1, אולם יש לדחות את הבקשה לחיוב המערערים 2-3 בערובה.

7.סעיף 353א לחוק החברות, התשנ''ט-1999 קובע הסדר מיוחד לחיוב חברה מוגבלת במניות בערובה להוצאות הצד שכנגד. הסעיף קובע למעשה חזקה לפיה חברה בע"מ תחוייב בערובה להוצאות, אשר ניתנת לסתירה ''אם הוכיחה החברה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה הוא בדין''; או ''אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה''. הוראת סעיף 353א לחוק החברות הוחלה בהליכים בפני בית הדין לעבודה, לרבות בהליכי ערעור.

8.בטיעוניה לפנינו, המערערת לא הרימה את נטל השכנוע הרובץ על כתפיה ולא הוכיחה שביכולתה לשאת בהוצאות המשיב בערעור, ככל שידחה. המערערת לא הגישה לבית הדין אסמכתא עדכנית לעניין מצבה הכלכלי, אף לא בדרך של הצהרה אשר לא צורפה לטיעוניה כנדרש. המערערת הסתפקה בהצגת מסמך שהוגש לפי הטענה ללשכת ההוצאה לפועל בעניין סחורה המצויה בידה, ושלפי הנטען, עוקלה בידי המשיב. באמור אין די על מנת לעמוד בנטל השכנוע המוטל על כתפי המערערת להראות שתוכל לשלם את הוצאות המשיב בערעור. זאת, בהעדר ראיה או פירוט לשווי הנכסים האמורים בהודעה ללשכת ההוצאה לפועל, ובעיקר בהעדר אסמכתא כלשהי לעניין מצבה הכלכלי העדכני של המערערת.

9.לאמור יש להוסיף, שבהתאם להלכה הפסוקה, אחד הטעמים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר . כאשר מדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער. במקרה שלפני, דעותיהם של הצדדים אינן חלוקות על כך, שהמערערת לא שילמה למשיב את ההוצאות ושכר הטרחה בהן חוייבה בפסק הדין. בנסיבות אלה עולה חשש, שהמשיב יתקל בקושי בגביית ההוצאות גם בערעור, ככל שידחה. חשש זה מוצא ביסוס בהליכי ההוצאה לפועל שנאלץ המשיב לנקוט לגביית חובו, אשר לפי העולה מטיעוני הצדדים טרם נשאו פירות של ממש. במצב דברים זה, ודאי לא ניתן לקבוע, כי מתקיימות נסיבות המצדיקות את אי חיוב החברה בערובה.

אוסיף, כי בנסיבות העניין, של חברה בע"מ אשר חלה עליה החזקה הקבועה בחוק החברות, ואשר לא שילמה את ההוצאות בהן חוייבה בערכאה קמא - אין בטענותיהם של המערערים בעניין סיכויי הערעור משום טעם מספיק לדחיית הבקשה לחיוב המערערת בערובה.