ע"ע 18122-07-16

מיום 23.3.14; ע"ע 40385-01-14) וטענות שהועלו במסגרתו טרם התבררו על ידי ערכאת הערעור ומאחר ותוצאותיו השגויות של פסק הדין המשלים מטילות עתה על המבקש את החובה לשלם למשיב את סכומי הפיצויים בגין הפרת ההסכם, אשר נפסקו לחובת החברה בפסק הדין הראשון, הרי שקביעות שנקבעו בפסק הדין הראשון ביחס לחובה של החברה למשיב רלוונטיות ומשפיעות באופן ישיר על המבקש, ללא קשר לבחירותיו השונות של מפרק החברה; פסיקת בית המשפט העליון קובעת, כי גם אם מפרק של חברה בחר שלא להמשיך בהליכי הערעור מטעם החברה, הרי שמאחר וחובות החברה הוטלו על המבקש, שמורה לו הזכות לתקוף במסגרת הערעור את כלל הקביעות הקשורות לחיובים אלו (ע"א 2916/14 יוסף שחם נ' פקיד שומה ירושלים 1, (1.3.16)). אשר למאזן הנוחות נטען, כי עיון במסמכים שהמשיב צירף מלמד כי לא חל שיפור ניכר במצבו הכלכלי, כטענתו. בקשר לכך נטען כי מתלוש אחד ממקום עבודתו החדש עולה כי שכרו של המשיב מסתכם בסכום של 9,882 ₪ נטו בלבד; דף ריכוז היתרות בחשבון הבנק מגלה כי המשיב מצוי ביתרת חובה בסך של 616,489 ₪, כולל המשכנתא וכספי הפקדון המוחזרים על ידו; דירתו משועבדת לבנק להבטחת תשלומי המשכנתא. בנסיבות אלה, כך נטען, קיים חשש שלא יהיה בידי המשיב להשיב את הסכום הפסוק שאינו מבוטל, ככל שלא יעוכב ביצוע פסק הדין ולאחר מכן יתקבל הערעור. עוד צוין כי טענות בדבר קיום תביעה כנגד המבקש שביסודה טענות למעשי מרמה בהליכי פירוק הינן חסרות השחר, ונסיבות כניסתה של החברה לחדלות פירעון אינן קשורות לפסק הדין שניתן כנגד החברה לטובת המשיב, ולמעשים הפליליים שהמשיב מנסה לייחס למבקש או למי מטעמו. לטענת המבקש, לא מתקיימים תביעה או הליכים כנגדו או מי הקשור אליו בכל הנוגע להליך פירוקה של החברה. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, יש להיעתר לבקשתו ולעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערער, או למען הזהירות, להעמיד כבטוחה לעיכוב הביצוע נכס שערכו גבוה במידה ניכרת מהסכום הפסוק.

הכרעה:

נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור אינה מצדיקה את עיכוב ביצועו של פסק דין. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש, ועליו להראות כי סיכויי הערעור להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שהנזק היחסי שייגרם לו מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לצד שכנגד ככל שיעוכב הביצוע (ע"ע (ארצי) 44633-10-12 דימיטרי סביניך - צוות 3 בע"מ, מיום 8.4.13; ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ. ג'או ויז'ן אינק (10.3.14)). בין שני התנאים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך (ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ. קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ (10.3.14); ע"א 8293/13 נעמן נ' מדינת ישראל –מינהל מקרקעי ישראל, (18.2.14); ע"א 2727/13 מכבי ישרותי בריאות נ' ישראלי, (4.6.13)). עוד יובהר כי מאזן הנוחות, הינו, על דרך הכלל, אבן הבוחן המרכזית על פיה ייקבע גורלה של הבקשה לעיכוב הביצוע (ע"א 7898/14 שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ, (13.1.15); ע"א 6472/14 ביבאר נ' ביסאן, (25.12.14)).

כאשר פסק הדין הינו כספי - גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין, שכן ההנחה הינה כי אם המבקש יזכה בערעור יוכל לקבל חזרה את כספו. לפיכך, "עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו" (ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני (16.1.14); להלן: עניין מנורה). כמו כן, חשש של המבקש מפני הקושי שבגביית הכספים, היה ויתקבל ערעורו, לא התייחס באופן ספציפי למבקש עצמו, כאשר הובהר שהדעת נותנת כי אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכום כסף בסדר גודל כזה גבוהים (ע"א 9195/07 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בן שושן, (12.12.07); ע"א 3113/15 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני, (12.5.15)).

יש לציין, כי האפשרות שייגרם למבקש הסעד נזק בלתי הפיך, כתוצאה מדחיית בקשתו, נבחנת גם לאור שיעורו של החיוב שהוטל עליו במסגרת פסק הדין, מושא בקשתו (ע"א 7091/14 שירותי בריאות "כללית" נ' פלונית, (10.12.14); ע"א 2491/14 שטראוס שיווק בע"מ נ' אורמן, (14.5.14)).

לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר בתיק, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין יש לקבל את הבקשה באופן חלקי, מהנימוקים ובמתכונת שיפורטו להלן:

סיכויי הערעור – בפתח הדברים יודגש, כי, בניגוד גמור לטענת המבקש, בית הדין האזורי לא נדרש לנמק מדוע יש לדחות את התביעה כנגד המבקש בעילת ההתחייבות האישית, אלא בית הדין הארצי ביטל את קביעות בית הדין בסוגית ההתחייבות האישית בפסק הדין הראשון ובית הדין האזורי התבקש להשלים את פסק הדין בסוגיה, וכך עשה.

ולגוף העניין - הגם שבפרשנות ההסכם הסתייע בית הדין בעדות המשיב שהיתה מהימנה בעיניו, הודעת הערעור מפרטת שורת סוגיות הראויה לליבון משפטי, ובהן: מהות ההתחייבות (האם התחייבות חוזית או ערבות) והשלכותיה לענין סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה; האם למשיב זכות להעלות טענות הגנה העומדות לחברה בפירוק בכלל ובנסיבות בהן טענות אלה לא הועלו בטיעוניו בפני בית הדין הארצי על פסק הדין הראשון בפרט; ומה היקף החיוב של המבקש ביחס לכלל חובות החברה בהתייחס, בין היתר, להתחייבות האישית שניתנה. בנסיבות אלה, ומבלי להידרש לעומקם של דברים, נראה כי הטענות המועלות בערעור ראויות לליבון מעמיק יותר וודאי שעל פני הדברים אין הן משוללות כל יסוד.

מאזן הנוחות - על פני הדברים, הסכום שנפסק לטובת המשיב ושעיכובו מבוקש (קרן בסך 626,528 ₪ , הוצאות משפט בסכום של 35,000 ₪ וכן הפרשי הצמדה וריבית כשיעורם בפסק הדין) הוא סכום גבוה ועל כן ניתן להניח כי אדם ממוצע יתקשה בהשבתו המיידית. כפי שפורט לעיל, גובה הסכום שנפסק עשוי להוות שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו, ולכן קיים חשש מסויים כי המשיב יתקשה בעתיד בהשבת הסכום ככל שערעורו של המבקש יתקבל במלואו או בחלקו. בנוסף, הסכום הגבוה עשוי לגרום למבקש נזק בלתי הפיך ככל שתדחה בקשתו. מנגד, לא ניתן להתעלם מכך שהמבקש לא התייחס בפירוט למצבו הכלכלי שלו עצמו, וטענות המשיב בעניין זה לא נסתרו. כמו כן יש ליתן משקל לעובדה לפיה חלפו שנים ארוכות מסיום עבודת המשיב בשורות החברה ומזכותו להנות מפירות זכייתו.