ע"ע 18016-01-16,ע"ע 23015-01-15,"ע 18356-01-16

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט דורי ספיבק ונציגי הציבור מר גרשון עמל ועו"ד הלן הרמור; סע"ש 34238-10-13) מיום 7.12.15, בו התקבלה בחלקה תביעתו של המשיב 1 (להלן- העובד) לתשלום זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה, לרבות זכויות מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הניקיון והתחזוקה.

    

    

   הרקע לבקשה:

    

2. העובד, אזרח אריתריאה, הועסק על ידי המשיבה 2, חברה פרטית העוסקת בין היתר במתן שירותי ניקיון (להלן- החברה), החל מיום 31.7.11 ועד יום 30.6.13. החברה ערכה לעובד גמר חשבון בתלוש יולי 2013, במסגרתו חושבו זכויותיו הסוציאליות שונות, אולם התשלומים המפורטים בתלוש זה לא שולמו בפועל לעובד. המשיבה 3 (להלן – המשיבה) היא בעלת מניות ודירקטורית בחברה. בתקופת עבודתו בחברה הועסק העובד במבקשת (להלן – הישיבה).

3. בבית הדין האזורי התבררה תביעתו של העובד כנגד הישיבה, החברה והמשיבה. בתביעתו, טען העובד כי הישיבה, החברה והמשיבה הן מעסיקותיו במשותף, ולחלופין עתר להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין המשיבה; בתביעתו עתר לחייב את הישיבה, החברה והמשיבה בתשלום ניכויים שלא כדין, תוספת ותק, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים וביטוח פנסיוני. סכום התביעה הכולל שתבע העובד עמד על סך של 38,527 ₪, אולם העובד העמיד את תביעתו "משיקולי אגרה וייעול הדיון בלבד" על סך של 26,200 ₪ (קרן).

4. החברה הגישה כנגד העובד ובאת כוחו תביעה שכנגד במסגרתה עתרה לתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות, בגין נזקים ממוניים ולא ממוניים שנגרמו בשל התפטרותו של העובד, בשל הצגת מצג שווא בנוגע למעמדו בישראל, וכן בגין הוצאת לשון הרע. תביעתה של החברה כנגד באת כוחו של העובד נדחתה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית, וערעור על החלטה בעניין זה תלוי ועומד בבית דין זה (ע"ע 23015-01-15).

בפסק הדין מושא הבקשה, התקבלה תביעתו של העובד בחלקה. בית הדין האזורי דן תחילה בזהות המעסיק וקבע כי הישיבה והחברה היו מעסיקות במשותף של העובד. את קביעתו ביסס בית הדין האזורי הן על הודאת הישיבה והחברה בסיכומי הטענות מטעמן כי "נכון יהיה לקבוע" שהן היו מעסיקות במשותף, והן על קביעות עובדתיות אלה: הישיבה קיימה פיקוח ישיר על עבודתו של העובד, ובכלל זה קלטה אותו לעבודה, נתנה הנחיות, קבעה את מתכונת עבודתו ושעות עבודתו, ערכה דוחות נוכחות, סיפקה לו כלי עבודה וחומרי ניקיון; הישיבה סיפקה לעובד כרטיס חופשי חודשי וארוחות; למרות שעל פי מכתב השיפוי של הסכם ההתקשרות בין הישיבה והחברה יחסי העבודה התקיימו בין העובד והחברה בלבד, בפועל העסקת העובד חרגה מגדרי ההסכם, ולא היתה באופן בלעדי על ידי החברה, שכן שכר עבודתו שולם לו על ידי שתיהן.

משנקבעה זהות המעסיק, בחן בית הדין את הזכויות הכספיות המגיעות לעובד. בית הדין בדק ומצא כי יש לחייב את הישיבה והחברה, ביחד ולחוד, לשלם למשיב החזר ניכוי בשכרו עבור הוצאות כלכלה ("שווי הטבה") והוצאות ביטוח רפואי, בסך של 9,504 ₪, בצירוף פיצויי הלנה מופחתים בסך של 6,000 ₪; דמי חגים בסך של 2,589 ₪; תוספת ותק בסך של 840 ש"ח; דמי הבראה בסך של 3,912 ₪; יתרת פדיון חופשה בסך של 554 ₪; פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בשיעור של 6% עבור רכיב תגמולים בסך של 5,283 ₪, ועוד 8.33% עבור רכיב פיצויים בסך של 3,713 ₪. התביעה לתשלום פיצויי פיטורים נדחתה.