ע"ע 16495-04-14,"ע 18724-05-14

לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב יפו (השופטת נטע רות ונציגת הציבור גב' חביבה שדה; עב' 9413/08 ואח'), במסגרתו התקבלה בחלקה תביעתם של המשיבים בתיק ע"ע 16495-04-14 ונקבע כי על המערערת בתיק ע"ע 16495-04-14 - עיריית אלעד - לפצותם בסך של 18,000 ₪ לכל אחד ובנוסף להשתתף בהוצאותיהם בסך כולל של 28,000 ₪.

המשיבים בתיק ע"ע 16495-04-14 הם 16 עובדים, שהועסקו כמלווים להסעות לתלמידים במוסדות חינוך מיוחד בעיריית אלעד (להלן: העובדים ו-העירייה בהתאמה). החל מחודש נובמבר 2006 הועסקו העובדים באמצעות רם ק.ר.מ סחר בינלאומי בע"מ, שהינה קבלן כוח אדם כמשמעותו בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו - 1996 (להלן: חברת כוח האדם ו-חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם בהתאמה).

בית הדין האזורי, לאחר שמיעת ראיות, קבע כי העובדים רואינו לעבודה על ידי העירייה והתקבלו על ידה; כי חלק מהעובדים החלו לעבוד כמלווים עוד טרם נובמבר 2006 באמצעות חברת כוח אדם אחרת; כי העירייה בלבד היא שהסבירה לעובדים על תפקידם; וכי סידורי עבודתם של העובדים נערכו בקביעות על ידי העירייה וכך גם קביעת מסלולי הליווי, שעות העבודה וזהות התלמידים. בנוסף, העובדים נדרשו לדווח על הליוויים שערכו לרכז ההסעות מטעם העירייה; בקשות חופשה ואישורי היעדרות נעשו מול העירייה; תלושי שכר - שהוצאו פורמאלית על ידי חברת כוח האדם - נמסרו לעובדים על ידי העירייה; ובכל בעיה שהתעוררה במהלך העבודה או כזו הקשורה לתשלום השכר, פנו העובדים לרכז ההסעות מטעם העירייה ואליו בלבד. עוד נקבע כי העובדים לא קיבלו הוראות כלשהן מחברת כוח האדם ואף לא היה להם ממונה מטעמה, כך שהקשר מולה התמצה בעיקר בהנפקת תלושי השכר.

בית הדין הוסיף וקבע כי ביום 24.6.08 קיבלו העובדים הודעה על סיום עבודתם בתוקף מיום 15.8.08, מבלי שנערך להם שימוע טרם לכן. הודעה זו נמסרה על גבי נייר מכתבים של חברת כוח האדם, אך העירייה היא שהחליטה על הפיטורים - והורתה לחברת כוח האדם לבצעם - נוכח כניסתו לתוקף של סעיף 12א' לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, ועל מנת להימנע מקליטת העובדים כעובדיה. בית הדין הדגיש כי העירייה לא הורתה לחברת כוח האדם להפסיק לשבץ את העובדים בחצריה, אלא הורתה לה במפורש להוציא להם "מכתבי פיטורים". בהמשך לכך התקשרה העירייה עם קבלן חדש לצורך מתן שירותי ליווי להסעות התלמידים, מבלי לבקש מהקבלן החדש לקלוט את העובדים או להציע להם אותם תנאים. בית הדין הוסיף וקבע כי בפועל זומנו העובדים, בהוראת גזבר העירייה, לפגישה עם הקבלן החדש, אך פגישה זו נערכה רק לאחר שפיטוריהם הושלמו ובמסגרתה אף הוצעו להם, בהנחיית העירייה, תנאי העסקה מופחתים מאלו שקיבלו קודם לכן. לאור זאת, רק חלק מהעובדים המשיך בעבודתו באמצעות הקבלן החדש.

בית הדין האזורי נמנע מלקבוע קביעה נחרצת לגבי זהות המעסיק, אך הדגיש כי "בפועל הייתה לעירייה זיקה הדוקה להעסקת התובעים, בהתאם למבחנים המקובלים לקביעת זהות המעביד" וזאת "לאורך כל תקופת העסקתם". עוד ציין כי לצורך ההליך שבפניו די לקבוע כי העירייה, והיא בלבד, אחראית לפגמים שנפלו בפיטורי העובדים, בהתחשב בכך שהיוזמה והכוח להתוות ולהפעיל את הליך הפיטורים היו שלה בלבד. בית הדין הדגיש כי העירייה היא שיזמה - משיקוליה וטעמיה - את פיטורי העובדים, היא שהורתה לחברת כוח האדם להוציא להם מכתבי פיטורים בנוסח שנוסח על ידה, היא שבחרה בעיתוי להוצאת מכתבי הפיטורים והיא ששלטה באופן בו הוצא הליך הפיטורים אל הפועל, ללא הליך של שימוע ומבלי לנסות ולהבטיח לעובדים המשך עבודה באותם תנאים. בית הדין שוכנע כי הליך הפיטורים של העובדים כפי שנוהל על ידי העירייה נעשה בחוסר תום לב, כאשר "ניצלה את האילוץ שלטענתה נכפה עליה (שמקורו בכניסתו לתוקף של התיקון לחוק קבלני כ"א) על מנת לפגוע בזכויות התובעים... העירייה ראתה במצב שנוצר "חלון הזדמנויות" להרע את תנאי ההעסקה של המלווים באופן חד צדדי ולהפסיק את עבודתם של אלה מביניהם שלא הסכימו לכך". בהתאם לכך, לא בוצע כלל הליך שימוע אלא נמסר לעובדים באופן חד צדדי על סיום עבודתם, מבלי לנסות ולשוחח עם כל אחד מהם על פתרון אפשרי להמשך העסקתו.

בית הדין הוסיף כי גם אם נצא מנקודת הנחה כי המניע לפיטורי העובדים היה לגיטימי, אין בכך כדי לאיין את הפגמים בהתנהלות העירייה הנוגעים להליך הפיטורים ונסיבותיו. בהתחשב בכך, העירייה היא שמחויבת לפצות את העובדים בגין הפגמים שנפלו בהליך פיטוריהם - וזאת בין מכוח העוולה של גרם הפרת חוזה ובין באמצעות ראייתה כמעסיקה לפחות לצורך היבט זה של הפיטורים.