ע"ע 14925-12-13

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (סגן הנשיאה, כתוארו אז, אייל אברהמי ונציג הציבור מר אילן לוי; ס"ע 15114-02-12), שבו חוייבו המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב זכויות שונות לפי הסכם עבודתו וכן פיצוי בשל אי עריכת שימוע לפני פיטורים.

להלן עובדות המסגרת כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי:

• המשיב החל לעבודה במערערת 1 (להלן – החברה) ביום 6.3.11 כסמנכ"ל שיווק.

  כבר כעת יודגש כי בית הדין האזורי קבע, לאור מחלוקת עובדתית מרכזית בין הצדדים, שקבלתו של המשיב לעבודה בחברה נעשתה על רקע יחסי חברות בין המערער 2 – שהוא המנהל והבעלים של החברה (להלן – המערער), ובין אביו של המשיב.

• בסמוך לאחר תחילת העבודה של המשיב בחברה העביר המערער לחתימת המשיב מסמך שהוא הצעת הסכם עבודה (להלן – המסמך). לפי קביעת בית הדין האזורי, למעט גובה השכר הקבוע במסמך הוסכמו על הצדדים כלל הפרטים הקבועים בו. בהמשך, הסכימו הצדדים על גובה שכר שונה – כפי ששולם בפועל למשיב (7,000 ₪ נטו).

  על רקע קביעות אלה, דחה בית הדין האזורי את טענת המערערים לפיה המסמך אינו הסכם עבודה מחייב וקבע שאף אם לא היתה חתימה פורמלית על המסמך הוא משקף את הסכמות הצדדים ומהווה חוזה עבודה מחייב.

• בית הדין האזורי קבע כי המערער לא היה מרוצה מעבודתו של המשיב והעיר לו על כך כבר בשלב מוקדם. לפי שנקבע, גם אופי והיקף תפקידו של המשיב שונה.

• לפי המשתמע מקביעות בית הדין האזורי בסעיפים 19 – 21 לפסק דינו, ביום 1.10.11 הודיע המערער למשיב כי הוא מפוטר אך לא נקבע מועד מדויק לסיום העבודה. בית הדין האזורי מציין כי לפי התרשמותו "הייתה כוונה להמשיך להעסיק את התובע עד שימצא עבודה אחרת". לעניין זה הפנה בית הדין האזורי לעדותו של המערער בה נאמרו הדברים הבאים:

  "... אמרתי לו לא הבאת תוצאות והוא ביקש עוד מספר ימים והתחנן על נפשו ושוב אני חוזר בגלל ההכרות של המשפחה אמרתי לו אחזיק אותך עוד כמה ימים עד שיסתדר ועוד כמה ימים וזה נהיה חודש ו 17 יום בסוף עד שלא יכולתי לסבול כבר. ב 17 אמרתי לו רועי אתה מסיים את העבודה".

  (עדות המערער, ע' 26, ש' 8-6)