ע"ע 12745-05-16

הנשיא יגאל פליטמן 

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט ד"ר טל גולן ונציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף אלול; סע"ש 14138-07-14) מיום 30.3.2016, אשר קיבל בחלקה הארי את תביעת המשיב לתשלום השלמת פיצויי פיטורים, פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצויים לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן – חוק השוויון).

    

   ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו

2. המשיב הועסק במחלקת אבקות במבקשת 1 (להלן – המבקשת), חברה העוסקת בייצור חומרים שונים לתעשייה, משנת 1984 ועד לפיטוריו ביום 15.1.2014. לאחר פיטוריו הגיש המשיב תביעה, ובה טען, כי ביום 13.1.2014 נערכה ישיבת שימוע שאליה זומן באופן פתאומי, אשר כבר בפתחה הודע לו שהוחלט לפטרו, ויומיים לאחר מכן נמסר לו מכתב פיטורים. המשיב טען בתביעתו כי מדובר בפיטורים שלא כדין, ראשית, בשל העובדה כי הופרה זכותו לשימוע; שנית, נוכח טענת המבקשת כי מדובר ב"פיטורי צמצום", הרי שהיה עליה לשקול את פיטוריהם של יתר העובדים במחלקת אבקות, שהם צעירים בממוצע מהמשיב בכעשר שנים. לטענתו, העובדים האחרים לא פוטרו בין היתר בשל קרבתם למנהל במפעל, ופיטוריו היו נגועים בהפליה מחמת גיל.

   עוד טען המשיב, כי פיצויי הפיטורים ששולמו לו חושבו שלא בהתאם להסכם הקיבוצי החל במבקשת, ואף שולמו לו באיחור, ומשכך מגיעים לו פיצויי הלנה.

   נוכח האמור תבע המשיב השלמת פיצויי פיטורים בתוספת הלנת פיצויי פיטורים, פיצויים מכוח חוק השוויון ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

3. בית הדין האזורי, לאחר שבחן את הראיות והעדויות שנשמעו לפניו, העדיף ככלל את גרסת המשיב על פני גרסת המבקשת. אשר לשאלת השלמת פיצויי הפיטורים מצא בית הדין כי לא הוכח שהמבקשת לא כללה בתחשיב השכר הקובע של המשיב שני רכיבים שלטענתו היה עליה לכלול, אולם הוכח שהיה על המבקשת להסתמך על "שכר העבודה האחרון של המפוטר במפעל" כקבוע בהסכם הקיבוצי, ומשלא עשתה כן, קבע בית הדין כי המשיב זכאי להשלמת פיצויי פיטורים.

4. אשר לפיצוי ההלנה קבע בית הדין ראשית, כי טענת המבקשת להתיישנות רכיב זה דינה להידחות. בית הדין פירט, כי התביעה הוגשה ביום 7.7.2014, ואילו פיצויי הפיטורים שולמו לו ביום 7.5.2014, ומכאן עולה שהתביעה הוגשה בחלוף 61 ימים. משכך, והיות שהמדובר באיחור של יום אחד בלבד, ולאור הסמכות המוקנית לו בדין ולפי הסיפא של סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר), קבע בית הדין כי הוא מאריך את תקופת ההתיישנות ל-90 יום. אשר לתביעה לגופה קבע בית הדין, כי אין חולק שפיצויי הפיטורים שולמו למשיב באיחור של חודשיים ימים לפחות. המבקשת טענה בהקשר זה, כי הסכום ששולם באיחור הוא השלמת פיצויי פיטורים בלבד, מעבר לסכומים שהופרשו על ידה לקרן הפנסיה. בית הדין העיר, כי ברי שאין להלין את הסכום ששולם, בין אם מדובר בפיצויי פיטורים בכללותם, ובין אם מדובר בהשלמת פיצויי פיטורים. עוד קבע בית הדין, כי החריגים המנויים בחוק הגנת השכר לא התקיימו במקרה זה, בין היתר משאין חולק כי המשיב פוטר מעבודתו במבקשת והיה זכאי לפיצויי פיטורים. מעבר לאמור קבע בית הדין, כי המבקשת לא העלתה הצדק כלשהו מדוע הסכום שולם באיחור, ומנגד הסביר המשיב כי המבקשת סירבה לתת לו את השיק של פיצויי הפיטורים עד שיחתום על טופס התחייבות שלא להתלונן על הנהלת המבקשת, טופס שעליו סירב לחתום. בית הדין מצא טענה זו, שלא נסתרה, אמינה, והביע את מורת רוחו מאופן פעולתה של המבקשת. נוכח האמור, ומשמדובר בעובד שעבד אצל המבקשת משך כ-30 שנים מבלי שהועלו טענות בנוגע לתפקודו במשך השנים, הרי שהאיחור בתשלום פיצויי הפיטורים לא היה ראוי, ועל כן גם אין מדובר בטעות כנה. נוכח האמור חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב פיצוי הלנת פיצויי פיטורים בסך 10,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד פיטורי המשיב.

5. אשר לטענת הפיטורים שלא כדין פירט בית הדין, כי זו נסמכה על שלושה טעמים: ראשית, הפרת זכות השימוע; שנית, הפליה מחמת גיל; שלישית, העדפת עובדים המקורבים להנהלה. מנגד טענה המבקשת, כי כתוצאה מפתיחת מפעל נוסף בדרום הארץ, החלה בהליך צמצום במחלקת האבקות, ובמסגרת זו בחרה להשאיר שני עובדים בעלי ותק פחות, אלא שלטענתה ניתן לסמוך עליהם יותר מעל המשיב. עוד טענה המבקשת, כי ניסתה למצוא למשיב עבודה חלופית, והציעה לו להשתבץ במפעל הבטון. המשיב תחילה סירב להצעה זו אולם לבסוף התרצה, לאחר שהובהר לו כי מדובר במוצא אחרון טרם פיטוריו. המשיב החל לעבוד במפעל הבטון, אולם משהתברר לאחר כשבוע כי הוא אינו יודע קרוא וכתוב בעברית, לא נותר מנוס בלתי אם לפטרו. משכך זומן המשיב לשימוע כדין, שבו נכחו גם נציגי ועד העובדים, אשר לא התנגדו לפיטורים.

6. בית הדין קבע, כי לא הוכח שהמשיב כלל החל לעבוד במפעל הבטון, ומנגד הוכח שהמשיב אכן יודע קרוא וכתוב בעברית, וכי לא נעזר בעובדים אחרים על מנת למלא דוחות עבודה בעברית. בית הדין הפנה לעניין זה להודאתה של המבקשת עצמה, שלפיה היה מצופה ממנהלי המבקשת שיערכו בדיקה האם למשיב יש את הכישורים הנדרשים לעבודה במפעל הבטון, אולם בדיקה כזו לא נעשתה. עוד מצא בית הדין, כי לא היו כל טענות בעבר לגבי איכות עבודתו של המשיב.