ע"ע 12629-02-13,"ע 14167-02-13

השופטת נטע רות

1.לפנינו ערעורם של המערערים בתיק ע"ע 12629-02-13 (להלן - אסתר לוי ו– רפאל לוי) וכן ערעורו של המערער בתיק ע"ע 14167-02-13 (להלן – חן ברסקי) על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (תע"א 5731-06; השופטת הבכירה מיכל לויט) שקיבל את מרבית תביעתו של המשיב, עובד זר אזרח תאילנד וחייב את שלושת המערערים, ביחד ולחוד, כמעסיקים במשותף, בתשלום זכויותיו של המשיב בעבור יתרת שכר עבודה, החזר הוצאות נסיעה, פדיון חופשה שנתית, פדיון דמי הבראה, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים וכן, חלף הודעה מוקדמת והוצאות משפט (להלן – פסק הדין).

2.חן ברסקי היה בתקופה הרלוונטית להליך הבעלים והמנהל של רשת מסעדות בשם "יוסי פקין".

3.אסתר לוי הייתה במועדים הרלוונטיים בעלת זיכיון להפעלתה של מסעדת "יוסי פקין" בשכונת בית הכרם בירושלים (להלן – המסעדה).

4.רפאל לוי היה במועדים הרלוונטיים להליך בעלה של אסתר לוי ועל פי הקביעות שבפסק הדין היה מעורב בהעסקת המשיב.

5.אסתר לוי ורפאל לוי השיגו במסגרת ערעורם על עצם החבות שהוטלה עליהם כמעסיקיו של המשיב בטענה כי האחריות להעסקתו הייתה מוטלת אך ורק על כתפיו של חן ברסקי. לשיטתם בין רפאל לוי למשיב לא התקיים כל סוג של יחסי עובד ומעסיק ואילו אסתר לוי פעלה במסגרת יחסיה עם המשיב על פי הנחיות מר ברסקי "שהוא בלבד [היה] בעל מעמד של מעביד ו/או כ'מומחה' ומיעץ למערערת 1 [אסתר לוי] אשר קבעה את דפוסי העסקת [המשיב] ותנאי העבודה לפי תכתיב של המשיב 2 [חן ברסקי]" ומשכך "האחריות בכל הנוגע להעסקתו [של המשיב] רובצת על שכם מר חן ברסקי."

חן ברסקי טען מנגד כי לא הייתה לו כל מעורבות בהעסקת המשיב וכי הוא לא העסיק אותו מעולם.

6.מלבד ההשגות שכוונו כנגד הקביעות של בית הדין האזורי ביחס להיותם של שלושת המערערים מעסיקים במשותף, העלו המערערים, לחלופין, טענות שונות שכוונו כלפי הקביעות העובדתיות והמשפטיות שעל יסודן ערך בית הדין האזורי את תחשיביו ביחס לזכויות השונות שפסק למשיב וכן, כלפי הפגמים שהם מצאו בתחשיביו אשר לטענתם, לא עלו בקנה אחד עם מכלול קביעותיו העובדתיות.

7.בהתאם לאמור, השיגו המערערים על עצם הקביעה של בית הדין האזורי כי המשיב פוטר ועל חיובם לשלם פיצויי פיטורים משום שלטענתם המשיב לא פוטר ולא התקיימו הנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. ביחס לסכומים שנפסקו לזכות המשיב נטען, בין היתר, כי לא היה מקום לקבל את גרסתו של המשיב בנוגע להיקף העסקתו בשעות נוספות; כי יש להפחית את זמן ההפסקה שנטל המשיב בכל יום עבודה ממסגרת השעות שעמדו בבסיס החישוב שערך בית הדין האזורי בעניין השעות הנוספות; כי אף אם תתקבל גירסתו העובדתית של המשיב ביחס להיקף העסקתו ולשכר הקובע שעל בסיסו יש לערוך את החישוב, הרי שהסכום שניתן היה לפסוק לזכותו היה נמוך בהרבה מן הסכום שנפסק בפועל. בהקשר זה נטען כי התחשיב שערך בית הדין האזורי נעשה על בסיס ההנחה כי השכר החודשי של המשיב עמד על סך של 7,000 ₪, במהלך כל תקופת העסקתו, החל מחודש אוגוסט 2004 ועד ליום 23.4.2006. זאת שעה שעל פי קביעתו של בית הדין האזורי המשיב היה זכאי לשכר של 7,000 ₪ רק במהלך ארבעת חודשי עבודתו האחרונים בשנת 2006 ואילו בתקופה שקדמה לכך היה זכאי לשכר בסך של 5,000 ₪ בלבד. כן נטען כי בתחשיב שנערך לא הובאה בחשבון העובדה שמדובר במסעדה כשרה שהייתה סגורה בחגי ישראל (לרבות ימי חול המועד), במהלכם שהה המשיב בחופשה, ואף לא העובדה שהמשיב נהג לצאת להפסקה מידי יום ביומו וכי לו היה נערך התחשיב על בסיס הקביעות והעובדות שפורטו לעיל, הרי שהסכום שהיה נפסק לזכות המשיב בגין עבודה בשעות נוספות היה מסתכם, לכל היותר, בסך של 77,595 ₪. זאת, להבדיל מן הסכום של 223,155₪ שפסק בית הדין האזורי לזכות המשיב בגין רכיב זה.