ע' נ' מדינת ישראל

           בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' טופף), שדחה ערר על החלטת בית משפט השלום לעצור את המבקש עד תום ההליכים נגדו.

1. ביום 3.10.2017 הוגש נגד המבקש כתב אישום שבגדרו הואשם בעבירות של איומים וניסיון תקיפת עובד ציבור. על פי האמור בכתב האישום, ביום 1.10.2017 ניגש המבקש לתחנת אחיות במחלקת פסיכיאטריה ג' בבית חולים תל השומר ופנה לאחת האחיות בבקשה להתאשפז. האחות הסבירה לו כי לא ניתן להתאשפז כך וכי עליו לפנות למיון. המבקש איים על האחות ואמר "אתם מסתלבטים עלי אני אראה לכם מה זה" וניסה לתקוף את האחות בכך שהשליך לעברה גיליון אותו אחז בידו, אך זה נפל על הרצפה. אח שהיה במקום סגר את חלון התחנה, אז ניסה המבקש לתקוף את האחות בשנית בכך שהשליך לעברה כף מתכת אותה אחז בידו, וזו פגעה בחלון התחנה. המבקש החל להלך במסדרון, תוך שהוא מאיים בפגיעה בעובדי המקום ואומר "בני זונות אני יראה לכם מה זה, אתם לא תסתלבטו עליי, אתם לא מבינים עם מי הסתבכתם, אתם לא עוזרים לי".

2. המבקש נעצר ביום 1.10.2017 בחשד לביצוע העבירות האמורות, ובהחלטה מאותו יום הורה בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' בן יצחק) לערוך למבקש בדיקה פסיכיאטרית ראשונית, והאריך את מעצרו בשלושה ימים. ביום 3.10.2017, בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים. בהחלטה מאותו יום הורה בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ר' פרי) על מעצרו של המבקש עד להחלטה אחרת. כמו כן, ציווה בית המשפט על עריכת חוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי, שתתייחס לכשירותו לעמוד לדין ולאחריותו לביצוע המיוחס לו וכי הבדיקה תיעשה בתנאי אשפוז, ככל שיראה הפסיכיאטר המחוזי לנכון. בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה לבית המשפט ביום 17.10.2017 (להלן: חוות הדעת) נמסר כי המבקש נמצא במצב פסיכוטי פעיל עם פגיעה בשיפוט ובבוחן המציאות; וכי הוא אינו מסוגל לעקוב אחר ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, ולהבין את האישומים המיוחסים לו ואת הפסול במעשיו. כמו כן צוין כי המבקש אינו מסוגל לעזור ולהיעזר בעורך דינו. אשר למצבו הנפשי בעת ביצוע העבירות, צוין כי ניכר שהמבקש היה במצב פסיכוטי פעיל ולכן, הערכת חוות הדעת הייתה כי באותה העת, לא היה מסוגל להבדיל בין טוב לבין רע וכי קיים חשד לתחילת תהליך סכיזופרני עצמוני שאינו רק השפעה קצרה וחולפת של שימוש בסמים. נוכח כל אלה ונוכח מסוכנות המבקש לעצמו ולסובבים אותו בשל מצבו, נקבע כי המבקש זקוק לטיפול בתנאי אשפוז והומלץ להורות על מתן צו אשפוז. להשלמת התמונה יוער כי ביני לביני, ביום 4.10.2017 הוצאה בעניינו של המבקש הוראת אשפוז ב"מסלול האזרחי", מכוח סעיף 9 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש), וביום 10.10.2017 זו הוארכה בשבוע נוסף (עמ' 8-7 לחוות הדעת).

3. בדיון שנערך בעניינו של המבקש בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, ביקשה באת כוח המשיבה להורות על מעצרו עד תום ההליכים – נוכח עברו הפלילי, הכולל הרשעות בעבירות אלימות בגינן נשא בעונשי מאסר ממושכים, ובשים לב ל"מצב הנפשי שנפרש בחוות הדעת הפסיכיאטרית", המלמדים שניהם על מסוכנותו. בצד האמור ציינה באת כוח המשיבה כי זו תעתור להפסקת הליכים ולצו אשפוז. בעניין אחרון זה השיב בא כוח המבקש, לשאלת בית המשפט, כי מרשו לא מסכים להפסקת ההליכים נגדו מכוח סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ומבקש לברר את אשמתו. בתום דיון זה נעתר בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט ר' פרי) לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. בהחלטתו, עמד בית המשפט על האמור בחוות הדעת וקבע כי גם אם יש בכך כדי להעלות חולשה מסוימת בראיות הקיימות בנוגע לעבירת האיומים המיוחסת למבקש, התמונה הכוללת – שעניינה מצבו הנפשי ועברו הפלילי המכביד – מצביעה על מסוכנותו, אשר לא הוצגה חלופת מעצר לאיונה. נוכח כך, נקבע כי קיימות ראיות לכאורה לתמיכה במיוחס למבקש; כי הבירור הפסיכיאטרי באשר למצב הנפשי של המבקש בעת ביצוע העבירות יערך בהליך העיקרי; וכי לא ניתן להסתפק בעניין דנא בהוראת אשפוז אזרחית בלבד, המוגבלת בזמן מטיבה. לפיכך הורה בית המשפט כי המבקש ייעצר עד תום ההליכים, על פי סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש בבית חולים כפי שיקבע הפסיכיאטר המחוזי.

           בסמוך לאחר מתן ההחלטה, הוחזר המבקש למרכז לבריאות הנפש אברבנאל (להלן: מרכז אברבנאל), כשהוא אזוק ביד וברגל ומלווה בזקיפים. ביום 18.10.2017 הגיש המבקש בקשה בהולה להסרת הכבילה והזקיפים (להלן:הבקשה להסרת האיזוק) ובהחלטה מאותו יום קיבל בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' בן יצחק) בקשה זו וקבע כי לא הובהר הצורך בכבילתו של מי אשר שבועיים קודם לכן שהה במחלקה ללא כבילה וללא השגחת זקיפים מבלי שהתרחש אירוע חריג. עוד יצוין, לאחר החלטות אלו, הועבר המבקש ממרכז אברבנאל למרכז לבריאות הנפש של שירות בתי הסוהר (להלן: מב"ן), שם – על פי האמור בבקשה שלפניי – שוהה המבקש עד היום בתנאי הפרדה, לבד בחדרו, ומקבל טיפול אנטי פסיכוטי.

4. המבקש הגיש ערר על ההחלטה לעצור אותו עד תום ההליכים מיום 17.10.2017. בהחלטה מיום 13.11.2017 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' טופף) את הערר בקבעו כי המסוכנות הנשקפת מהמבקש היא גבוהה מאוד – גם אם האירוע נושא כתב האישום הנוכחי אינו בעל עוצמה משמעותית – וזאת בשים לב לעברו הפלילי של המבקש ומצבו הנפשי הנוכחי. בצד זאת, בית המשפט נעתר לבקשת המבקש להתרשם מהמפקחות שהוצעו על ידו, אמו ואחותו, לצורך בדיקת חלופה של מעצר בית מלא. באשר לאלו, נקבע כי חרף הדאגה למבקש והרצון הטוב שהביעו המפקחות, הן אינן מתאימות למשימת הפיקוח.

טענות הצדדים

5. מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי לא היה מקום לעצור אותו עד תום ההליכים ואין להשתמש במעצר כפתרון לליקוי הנפשי ולטיפול הפסיכיאטרי הנדרש. לדבריו, הסיבה שהופיע מלכתחילה בבית החולים תל השומר, שם אירע המקרה נושא כתב האישום, הייתה לקבל טיפול מתאים ואין הצדקה להעדיף בעניינו אשפוז בהליך מעצר על פני אשפוז ב"מסלול האזרחי" – חלופה טיפולית במסגרתה ייבחנו מצבו הנפשי העדכני והטיפול הרצוי עבורו. בהקשר זה טוען המבקש כי אילו לא היה לוקה בנפשו, לא היה ניתן משקל רב כל כך לעברו הפלילי בהחלטה על מעצרו עד תום ההליכים, בשים לב למסוכנות המינורית הנשקפת מן המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, שאינם נמצאים ברף הגבוה של החומרה ונובעים מלכתחילה מבקשתו המקורית לקבל טיפול. לטענת המבקש, נוכח חוות הדעת – קיימת חולשה ראייתית בהתייחס ליכולת להוכיח את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, בהיעדר יסוד נפשי נדרש; וממילא לא קיימת בעניינו עילת מעצר – כך הטענה – נוכח האמור במסמך הרפואי שהוגש מטעם המבקש לתמיכה בבקשתו להסרת האיזוק, שעליו חתומים רופאים ממרכז אברבנאל, שלפיו הוא אינו מסוכן לעצמו וכלפי אחרים (להלן: המסמך הרפואי). לבסוף, משיג המבקש גם על החלטת בית המשפט לדחות את החלופה שהוצעה בעניינו, בטענה כי לא ניתן לקבוע כי המפקחות לא מתאימות אך בשל כך שבעבר לא היה בכוחן להוציאו מתחום הפלילים. בדיון שלפניי הבהיר בא כוח המבקש כי בשים לב לכך שחלפו חודשיים וחצי מאז מעצר המבקש, לעמדתו יש להורות על שחרורו ממעצר, אם כי – ומטבע הדברים – עדיפה האפשרות של העברת עניינו של המבקש לבחינת הפסיכיאטר המחוזי ב"מסלול האזרחי" על פני הותרתו באשפוז בתנאי מעצר.

6. בתשובה שהגישה וכן בדיון לפניי, טענה המשיבה כי אין מקום להתערב בהחלטות הקודמות בעניינו של המבקש וכי בקשתו לא מעוררת סוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות לערור. המשיבה מדגישה כי היא לא הסכימה לאמור בחוות הדעת מבחינת כשירותו המהותית של המבקש, אלא לכך שבשלב זה הוא לא מבין "מה קורה סביבו ולא כשיר לעמוד לדין" (סעיף 5 לתשובה). לטענתה, הבקשה לעצור את המבקש עד תום ההליכים לא נבעה אך ממצבו הנפשי כי אם גם מן המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו – שנלמדת מעברו הפלילי, שיש בו נדבך נוסף למסוכנות המיוחסת לעבירות נושא כתב האישום. עוד נטען כי מסיכומי תעודות רפואיות בזמנים הסמוכים לאירוע המתואר בכתב האישום (המפורטים בחוות הדעת) צוין כי המבקש "מאד מניפולטיבי" וכי חוות הדעת שלפנינו אינה נחרצת במסקנותיה על אודות מצבו הנפשי. לכן, לעמדת המשיבה, אין באמור בחוות הדעת כדי לכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית הקיימת בעניינו של המבקש. בנוסף, המשיבה ציינה כי בחוות הדעת צוין כי ביום 9.10.2017 הוכנס המבקש לחדר בידוד עקב תוקפנות פיזית כלפי הסובבים אותו ולכן המסמך הרפואי שעליו נסמך המבקש, שלפיו לא היו אירועים חריגים במהלך אשפוזו, אינו מדויק.