ע"נ 56910-02-14 ק. נ' קצין התגמולים

1.אירועים קשים שחווה חייל מילואים במלחמת יום הכיפורים, סופיותם של הליכים לפי חוק הנכים, ומשמעותה של "ראיה חדשה" המאפשרת קבלת החלטה חדשה של קצין תגמולים בבקשה להכרה בנכות - אלו הנושאים העומדים בליבת פסק דין זה, הדן בערעור על החלטה שלישית של קצין התגמולים בשאלת הקשר הסיבתי בין אירועים שחווה המערער במלחמה ההיא לבין מצבו הנפשי כיום.

רקע והליכים קודמים

2.ביום 10.2.2003 הגיש המערער, יליד 1951, למשיב "בקשה להכרת זכות (מחלה)" לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (לעיל ולהלן: חוק הנכים או החוק), בגין חוויות קשות שעבר כחייל בשירות מילואים, בהיותו בן 22, כנהג משאית תחמושת בחזית רמת הגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים (להלן: התביעה הראשונה).

ביום 8.12.2004 ניתנה, לבקשת המשיב, חוות דעת של הפסיכיאטרית ד"ר איילה שיינקמן (להלן: חוות דעת שיינקמן1), אשר בדקה את המערער, וקבעה כי לא נמצאה עדות לתסמונת בתר-חבלתית, וכי קיימת תסמונת חרדתית - דיכאונית על רקע אישיות בלתי בשלה, ללא קשר לשירות הצבאי. יצוין כי בין המסמכים שעמדו לרשות ד"ר שיינקמן היה דו"ח בדיקה פסיכיאטרית של המערער שבוצעה ביום 28.6.2004 במרכז הערכה בחטיבה הפסיכיאטרית של בית החולים רמב"ם (להלן: בדיקת מרכז ההערכה), ואשר היא אימצה את מסקנותיו.

בהחלטת המשיב מיום 30.1.2005 (להלן: ההחלטה הראשונה) נדחתה התביעה הראשונה. בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים בחוות דעת שיינקמן קבע המשיב כי לא נגרמה למערער נכות עקב תנאי שירותו הצבאי, כי אין עדות לקיומה של תסמונת פוסט-טראומתית וכי אין קשר בין תסמונת חרדתית - דיכאונית ממנה סובל המערער לבין תנאי שירותו.

ביום 23.2.2005 הגיש המערער ערעור על ההחלטה הראשונה (ע"נ 185/05), על-פי סעיף 33(א) לחוק הנכים. הוא הגיש לוועדת הערעור את חוות דעתו מיום 31.9.2005 של הפסיכיאטר ד"ר אליהו הלפרן (להלן: חוות דעת הלפרן), אשר קבע כי המערער סובל מ- Post Traumatic Stress Disorder (PTSD) כרוני, על רקע אישיות עם "יסוד חלש". לכתב התשובה צרף המשיב את חוות דעת שיינקמן 1, ובהמשך הגיש חוות דעת מיום 16.1.2006 של ד"ר שיינקמן (להלן: חוות דעת שיינקמן 2), אשר כללה התייחסות לחוות דעת הלפרן, וחזרה על אותן מסקנות שבחוות דעתה הראשונה.

בפסק דין מיום 18.12.2007, שניתן על-ידי ועדת הערעור בראשות השופט שר (להלן: פסק הדין הראשון), נדחה הערעור, ונקבע כי את מחלת המערער יש לשייך לעברו ולמבנה אישיותו ולא לשירותו הצבאי.

3.על פסק הדין הראשון הגיש המערער ביום 29.1.2008 ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 207/08), על-פי סעיף 34(א) לחוק הנכים. בפסק דין מיום 16.2.2009 (להלן: פסק הדין השני) קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, קבע כי התקיימו היסוד האובייקטיבי והיסוד הסובייקטיבי לצורך הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין הפגימה ממנה סובל המערער, וכי בשים לב לילדותו הקשה ואישיותו - תנאי השירות הצבאי שלו במלחמת יום הכיפורים הביאו להחמרה בשיעור של שליש בפגימה הנפשית ממנה הוא סובל.

4.על פסק הדין השני הגיש המערער ביום 5.4.2009 בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 3033/09). הוא עתר להכיר בקשר סיבתי של גרימה בין שירותו במלחמת יום הכיפורים לבין מצבו הנפשי, ולא בקשר של החמרה בלבד. בהחלטה מיום 10.6.2009 (להלן: החלטת בית המשפט העליון), בה דחה השופט רובינשטיין את הבקשה, הוא חידד ההבדל בין גרימה והחמרה בסיטואציות שנראות קרובות לכאורה:

*נקבע כי בית המשפט המחוזי לא התערב בקביעה העובדתית-הרפואית של ועדת הערעור שהעדיפה את חוות הדעת מטעם המשיב לפיה המערער אינו סובל מתסמונת פוסט טראומתית אלא מתסמונת חרדתית - דיכאונית שאינה קשורה לשירות הצבאי. בית המשפט המחוזי לא העדיף את חוות הדעת מטעם המערער על פני חוות הדעת מטעם המשיב, אולם סבר כי המפגש בין המערער, על ההיסטוריה האישית וקווי האישיות שלו, לבין החוויות הטראומתיות של המלחמה, החמיר את הבעיות הנפשיות מהן סבל מעיקרא, על רקע ילדותו הקשה, האלימות וההתעללות בעבר.