א. פ. נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

ערעור על החלטת המשיב, אשר קבע כי לא נמצאה עדות לקיומה של תסמונת פוסט-טראומתית (PTSD - Posttraumatic Stress Disorder) כתוצאה מהחבלה בתאונת דרכים שאירעה בעת שהמערערת הייתה בחופשה.

רקע

1.המערערת, ילידת שנת 1986, התגייסה לשירות צבאי בחודש דצמבר 1984, ושירתה כרכזת כוח אדם. ביום 11.10.2005, בעת שהיא יצאה לחופשה על מנת להשתתף באזכרה לסבתה, ונפגשה עם בת דודתה, פגע בשתיהן רכב חולף בעת שחצו כביש. בת הדודה נהרגה במקום, ואילו המערערת נפצעה קשה בראשה וברגליה ואיבדה הכרתה. היא פונתה לבית החולים "פוריה" כשהיא מונשמת באמצעות אינטובציה, ומשם לבית החולים "רמב"ם", בו שהתה כשבוע במחלקת טיפול נמרץ וכשבועיים במחלקה האורתופדית. לאחר מכן, הועברה המערערת לשיקום ב"בית לוינשטיין".

2.ביום 20.12.2005 הגישה המערערת למשיב בקשה להכרה בנכות [חבלה] לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים או החוק) (להלן: הבקשה הראשונה), וביום 22.12.2005 ניתנה החלטת המשיב, אשר קבע כי החבלה בתאונת דרכים ביום 11.10.2005 אירעה בתקופת שירותה הצבאי, כמשמעותו בסעיף 2 לחוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד), תשמ"ח-1988. בהחלטה נוספת מיום 21.2.2006 קבע המשיב כי חוק הנכים יחול על המערערת, ככל שוועדה רפואית תקבע שדרגת נכותה הינה 20% ומעלה.

ביום 12.1.2006 קבעה ועדה רפואית את דרגת נכותה של המערערת ל-63%, בגין פגיעות אורתופדיות ונוירולוגיות, וביום 12.6.2007 העלתה ועדה רפואית את דרגת נכותה על-חשבון השירות הצבאי ל-70%, מתוכם 10% לצמיתות בגין הפרעה קוגניטיבית קלה, לפי סעיף 29(11)(א)(2) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969 (להלן: התקנות). ביום 23.9.2007 קבעה ועדה רפואית למערערת דרגת נכות כוללת של 72.67% על-חשבון השירות, מתוכם 10% לתקופה שעד חודש ספטמבר 2009, בגין תגובה דיכאונית הקשורה לנכות המוכרת, לפי סעיף 34 (ב) לתקנות. ביום 24.7.2008 הורידה ועדה רפואית את שיעור הנכות הכוללת ל-60%, אולם לא חל שינוי בקביעת שיעור הנכות עקב התגובה הדיכאונית הקשורה לנכות המוכרת.

3.ביום 4.8.2013 הגישה המערערת בקשה למשיב להכרת זכות [חבלה], בגין "פוסט-טראומה" כתוצאה מתאונת הדרכים (להלן: הבקשה השנייה). המשיב הפנה את המערערת לפסיכיאטר המומחה ד"ר חיים שם דוד, אשר בדק אותה ובחוות דעתו מיום 15.11.2013 (להלן: חוות דעת שם טוב 1) קבע כי היא אינה סובלת מ-PTSD. לאור זאת, דחה המשיב ביום 12.2.2014 את הבקשה השנייה, וקבע כי לא נמצאה עדות לקיומה של תסמונת פוסט-טראומתית כתוצאה מהחבלה בתאונת הדרכים. על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו.

כתב הערעור וכתב התשובה

4.בכתב הערעור נטען כי המערערת סובלת מ-PTSD וכי קיים קשר סיבתי בין תאונת הדרכים מיום 11.10.2005 לבין מחלתה זו. במסגרת נימוקי כתב הערעור המתוקן נטען כי המשיב התעלם מכל המסמכים הרפואיים של הרופאים מטעמו אשר טיפלו במערערת; כי הוא שגה בכך שלא ראה בתאונת הדרכים הקשה ו/או בתנאי שירותה של המערערת קיומן של נסיבות שגרמו ל- PTSDממנה היא סובלת; כי הוא התעלם מההלכה לפיה יש לראות במחלה קונסטיטוציונלית שפרצה לראשונה בעת השירות כאילו נגרמה כולה עקב השירות; וכי הוא שקל רק את ההיבט הרפואי, בשעה שעל-פי ההלכה שאלת הקשר הסיבתי המשפטי אינה זהה לו.

עוד נטען בכתב הערעור המתוקן כי שילוב שלוש קבוצות הסימפטומים של PTSD אשר נקבעו ב-DSM-4 גורם לבעיית הסתגלות, ויחד עם זאת, המאבק להימנע מזיכרון יוצר מועקה וקושי רב לנהל אורח חיים נורמלי וחזרה לשגרה. בנוסף, נטען כי בחוות דעת שם טוב 1 התעלם המומחה הרפואי מטעם המשיב מהעדויות שמצויות בתיק הרפואי של המערערת בנוגע לסימפטומים פוסט-טראומתיים ומכך שמדובר בשילוב של הפרעה פוסט-טראומתית עם חבלת ראש. צוין כי בשל איבוד ההכרה בתאונת הדרכים "ברור שאין למערערת חלומות חוזרים על התאונה".