ע"נ 37608-01-13 פלוני נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

רקע

1. ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 16.12.12, לפיה הכיר המשיב בזכות המערער לקבלת תגמול נצרך רק החל מיום 01.06.11 (מועד הגשת הבקשה לתגמול נצרך, כפי שעמד בזמנו לנגד עיני המשיב; מסתבר שהוגשה קודם והמשיב הכיר בכך). באשר לתקופות הקודמות לאותו מועד, נקבע ע"י המשיב כי המערער היה מוכר במוסד לביטוח לאומי בגין אותו מאורע ואף קיבל קצבת נכות כללית, ולכן לא ניתן לשלם לו בגין תקופה זו תגמול נצרך.

המערער בא בטרוניה בגין פרק הזמן הניכר (6 שנים) מרגע שהוגשה התביעה להכרת זכות למשיב, ועד למועד בו הוכר הקשר הסבתי לשירות ונקבעה נכותו על ידי המשיב; כאשר רק בחלוף שנה נוספת תוקנה על ידי ועדה רפואית עליונה בערעור טעות ביחס לשעור נכותו , וזו הועלתה מ 30% ל 50%. לפני כן ברי שלא יכול היה ממילא להגיש את בקשתו לתגמול הנצרך, שכן טרם הוכר כנכה צה"ל, וממילא תנאי הכרחי (ולא מספיק) לקבלת תגמול הנצרך הנה נכות בשיעור 50% ומעלה. וזו נקבעה לראשונה (למפרע) 7 שנים מיום הגשת תביעתו להכרת זכות.

בנסיבות אלה טוען המערער שראשית, מן הדין להכיר במועד מוקדם בהרבה לזה בו הגיש את הבקשה לתגמול נצרך כמועד שממנו ואילך יחול למפרע תשלום אותו תגמול. שנית – לאור הימשכות בירור תביעתו להכרה מול המשיב, לא נותרה בידו הברירה אלא לפנות לקבלת זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי כדי שיהא בידו תגמול שיאפשר מחייתו; והחל מ 1.12.09 הפסיק לקבל כבר קצבת נכות כללית על בסיס הבחירה בזכויות שלפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום). בסיכומיו הוסיף וציין כי לאחר שהוכר על ידי המשיב, ועוד בטרם הפניה לקבלת תגמול הנצרך, השיב למוסד לביטוח לאומי את כל התשלומים ששולמו לו בנסגרת נכות כללית לאור בחירת הדינים.

בישיבה שהתקיימה הסכימו הצדדים להגשת סיכומים על בסיס החומר.

נקדים ונציין כי סוגיית הבחירה בזכויות אינה נצרכת להכרעה במקרה זה, ולטעמנו דין הערעור לדחיה מן הטעם שלא ניתן כיום , בדין המצוי , לאשר למערער תגמול נצרך לתקופה הקודמת לזו בה הגיש בקשתו לתגמול הנצרך. זאת אף בהנחה (שנויה במחלוקת בין הצדדים, ואינו קובעים לגביה מסמרות) שצודק המערער בטרונייתו על המשיב בשל משך הזמן שחלף עד שהוכר כנכה. מצב זה שבדין המצוי נובע מסע' 18(א) של חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (להלן "החוק"); כפי שפורש בהלכה.

מצב זה אכן יכול לעורר תחושת של חוסר נחת במקרים מסוימים. מן האידך גיסא יש לזכור כי החוק מכיל מנגנונים כמעט חסרי תקדים לתיקון טעויות לטובתם של נכי צה"ל, ואף פרשנות הדין לא אחת הנה פרשנות המקלה עם הנכה בשים לב לתכליתו הסוציאלית של החוק, שנועד להטיב עם מי שהיטיבו עם המדינה בשירותם בכוחות הביטחון. בענין זה דיינו שנזכיר עקרון "התיק הפתוח"; ואת סע' 35 לחוק, המאפשר לפתוח החלטות חלוטות משכבר, על בסיס ראיות חדשות (אם אכן ראיות חדשות המה), גם כאשר יכול היה הנכה להציגן בלא קושי ובמועד, בהליך שניהל. מדובר במנגנון החותר בצורה ניכרת תחת עקרון סופיות הדיון השולט בכפה, כמעט בכל יתר ענפי המשפט. הנה כי כן בעניינים אחדים שבחוק קפץ המחוקק ידו, ובעניינים אחרים – היה נדיב מעבר לנהוג בענפי משפט אחרים (ולו בענפים אחרים של חקיקה סוציאלית). אין מדובר אמנם באיזון של אמת, שכן מי שנפגע מגזירת הדין המחמיר לא ימצא נחמה בכך שאחרים יכולים להיבנות בעניינים אחרים מהקלת "יתר", שנתן המחוקק. אך מכל מקום, ככל שנדרש שינוי חקיקה – מצוי השינוי במגרשו של המחוקק. משעה שאין חולק ששולמו למערער כל הפרשי תגמול הנצרך לעבר החל מן המועד בו הגיש בקשתו לתגמול זה – דין הערעור לדחיה.

יוער שוב בענין זה כי הצדדים אינם חלוקים עוד על כך שנפלה טעות בהחלטת המשיב ביחס למועד בו הוגשה לראשונה בקשת המערער לתגמול הנצרך, שהיתה עוד בנובמבר 2010, ולא ב 1.6.11. טעות זו כבר תוקנה על ידי המשיב, שהחליט על תשלום הנצרך למערער החל מ 1.11.10 . חלק זה שבערעור מתייתר אפוא.

טענות המערער

2. המערער התגייס לצה"ל בחודש מאי 2000, עבר טירונות קרבית ושובץ לשירות בגזרת עזה. במשך שנתיים תפקד באופן נורמלי, אך בעקבות נפילת פצצת מרגמה בסמוך אליו, פיתח תגובות נפשיות קשות שהוגדרו ע"י הקב"ן כתגובת קרב. המערער אובחן כסובל מבעיות נפשיות קשות והמלצת הגורמים הרפואיים היתה לשחררו מהשירות. לאחר שחרורו, הוסיף להתדרדר מצבו והוא נדרש לאשפוזים חוזרים ונשנים עד היום.