ע"נ 34852-04-11 פלוני נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

1. כללי ותמצית מסקנות:

ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 23.03.11 לפיה אין קשר סיבתי בין ההפרעה בע"ש מותני מהן סובל המערער ובין החבלות מ-04/05 ו-10/08 ו/או תנאי שירותו במשטרה.

למרות שהערעור מתייחס גם לקשר הסבתי בין הפגימה האמורה לבין מכלול תנאי השירות, הרי המערער עצמו לא הציב בחווה"ד מטעמו שלו תזה סבתית כזו. על פי חוו"ד ד"ר קליגמן שמטעם המערער ברור שהמומחה מייחס הנכות הגבית רק לשתי התאונות ולא למכלול תנאי השירות גם אם הערעור מתייחס גם למכלול התנאים. בהתאמה גם לא הוכחה כלל תזה רפואית כזו שתקשור בין מכלול תנאי השירות לבין הפגימה. אנו דוחים אפוא הטענה ,שלא הוכחה, כי מכלול תנאי השירות תרמו או גרמו לפגימה הגבית.

נתרכז אפוא בתזה הרפואית שכן הוצבה: זו מתייחסת לקשר בין שתי התאונות לבין הפגימה.

לאור הפערים שבין חוות דעת מומחי הצדדים מונה מומחה מטעם הועדה, פרופ' גנאל. המומחה הכיר בקשר סבתי של גרימה מלאה של הפגימה על ידי שתי התאונות, בחלוקה שווה ביניהן. עם זאת המומחה הודה בחקירה, והדבר אף מובן, כי יכול ויסבול אדם מאותם ממצאים קליניים (ונוסיף שגם מממצאים קליניים שנחשפו אצל המערער בבדיקות הדמיה של עמוד השדרה) אף בלא תאונות.

כלומר השאלה אם התרחשו שתי התאונות בפועל או לא הנה שאלה עובדתית, שבהכרעה בה אין יתרון למומחה (אם כי ניתן להיעזר גם לצורך זה לא אחת גם במסקנות רפואיות, ככל שיש להן רלבנטיות עקיפה לבדיקת מהימנות הגרסה והיתכנותה. לעתים מקרינות שאלות רפואיות אף על שאלות עובדתיות. ההפרדה הדיכוטומית שבין עובדה לבין סברה שבמומחיות רפואית הנה לעתים מלאכותית).

נקדים ונציין כי ספקותינו נגעו בעיקר לתאונה הראשונה. לכן בתום ישיבות ההוכחות ראינו לתן צו לבי"ח נהריה שימציא המסמכים מאפריל או מאי 2005 הנוגעים לטיפול במערער ביחס לתאונה הראשונה. זאת ומאחר ולגרסתו הופנה לבית החולים על ידי רופאו המטפל לאחר התאונה הראשונה, וזה שלח לטיפול שאף כלל זריקת אפידורל.

ביחס לתאונה השניה מקובל עלינו שהתרחשה כפי גרסת המערער ולפיכך יש לקבל עמדת המומחה שלא נסתרה, ולייחס לה החמרה של הפגימה הקיימת בגב התחתון, בשער מחצית.

ביחס לתאונה הראשונה: היות והתסמינים הקליניים מהם סבל המערער יכולים להיות פרי שינויים ניווניים בעמוד השדרה מחד, וגם פרי התאונה הראשונה מאידך (ולו ככזו שהוציאה שינויים קיימים וסמויים מן הכוח אל הפועל בפן הקליני) הרי שככל שקביעתנו תהא שהוכחה התאונה הראשונה– גם כאן אין סיבה טובה לסטות מקביעות המומחה, ואז יש לייחס לה גרימת הפגימה הרפואית, שהוחמרה עוד במחציתה בתאונה השנייה .

ואלו ככל שנקבל שלא הוכחה התאונה הראשונה– הרי שאז הפגימה יסודה במצב עמוד שדרה תחלואתי שלא הוחמר ולא נגרם על ידי תאונה שלא התרחשה; במצב דברים זה יש לקבוע שהמערער סבל מתחלואה ניוונית שאחראית למחצית הפגימה ונתנה הסתמנות קלינית בהתאמה, ואלו התאונה השניה אחראית להחמרתה של הפגימה במחצית. נקדים ונציין שזו מסקנתנו.