ע"נ 18693-07-09 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון – אגף השיקום

ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 01.07.09 לפיה לא התקיימו התנאים להמשך קבלת תגמול "מחוסר פרנסה". בהחלטה צוין כי "מצאתי כי לא התקיימו התנאים להמשך קבלת תגמול מחוסר פרנסה כמתחייב לפי סעיף 6 לחוק הנכים, ובעיקר סעיף 6 (ב) (2) ולפיכך הנני נאלץ להפסיק את זכותך לשיקום באמצעות השמה בעבודה והפסקת תשלום "חוסר פרנסה" החל מ 1.9.09. ". נקדים ונציין כי ראינו לקבל הערעור.

1. הוגש תצהיר מטעם אשת המערער, שלא נחקרה עליו והועדה לא רואה בכך משום הימנעות המחזקת עמדת המערער, מאחר שבסופו של יום כפי שיבואר, השאלה היא האם עמד המערער בתנאי סעיף 6(ב)(2) של חוק הנכים תגמולים ושיקום (להלן: "החוק"). אם כן, הרי דין החלטת המשיב להתבטל ואם לא הרי שדין הערעור לדחייה. תגמול החפ"ר הופסק בסופו של יום כתוצאה מכך שהמשיב הגיע למסקנה שהמערער מכשיל את הליך ההשמה, ואינו משתלב בעבודות שהוצעו לו למרות שמסוגל הוא לעבוד בהן. על כך למעשה נסובה המחלוקת העובדתית-רפואית, היינו על המסוגלות התעסוקתית של המערער לעבוד בעבודות שהוצעו לו בתהליך השיקום. מחלוקת זו נגזרת אכן במישרין מתנאי הזכאות לקבלת תגמול חפ"ר הקבועים בסעיף 6(ב)(2) לחוק.

2. כדי לברר מחלוקת זו בדבר הכושר התעסוקתי של המערער בנכותו להשתלב בעבודות שהוצעו לו, כאשר לטענתו אין הוא מסוגל לעבוד בהן במומו, מונה בזמנו מומחה מטעם הועדה בתחום התעסוקתי, ד"ר מאיר רותם, בהחלטת יו"ר הועדה הקודמת (החלטה מיום 22.8.11). המשיב התנגד למינוי המומחה, והמערער ביקש את המינוי.

3. נקדים ונציין כי לטעמנו ואף לאחר שנחקר המומחה ארוכות, מסקנותיו הולמות הילוכו של המערער בדבר חוסר מסוגלותו התעסוקתית לעבוד בעבודות שהוצאו לו בהליך ההשמה אצל המשיב. נחזה שתקלה נפלה מלפני המשיב בהליך ההשמה. מסקנה זו חוזקה מהתרשמותנו מן המערער בעדותו, ואף לאחר חקירת העו"ס גב' יעל פלמור שלוותה את המערער בהליך ההשמה.

4. במצב דברים זה, ניתן לתהות האם מדובר במי שאיבד כליל כושר השתכרותו, עקב נכותו המוכרת (30% בתחום הנפשי) או שמא מדובר במי שיכול עדיין להשתכר בעבודה מתאימה אלא שזו לא הוצעה לו. הדברים קשורים גם למחלוקת משפטית בשאלה עד מתי זכאי נכה מוכר לתשלום חפ"ר. עמדת המשיב , וכך מפעיל הוא הלכה למעשה את החוק, הינה שלתשלום החפ"ר זכאי הנכה כל עוד נמשך הליך השיקום וההשמה, ומדובר במי שיכול אכן לעבוד ולו במשרה חלקית. משעה שמכשיל הנכה הליך השיקום, היינו אינו עושה כל שביכולתו כדי לקבל הכנסה או להגדילה עד מחצית השכר הקובע אין הוא זכאי להמשך תגמול חפ"ר. לעמדה זו אנו מסכימים כמובן, והיא נובעת במישרין מלשון סע' 6(ב)(2) לחוק.

5. עם זאת נקדים ונציין כי מחלוקת משפטית לנו עם עמדת המשיב, לפיה גם נכה שאינו זכאי לתגמול נצרך (רק נכות מ 50% ומעלה עשויה להקים זכאות לתגמול הקיום "השכן" של נכה נצרך) אך אינו מסוגל מבחינת כושרו התעסוקתי לעבוד בכל עבודה מפרנסת ולו בהיקף מוגבל, ומצב זה הנו קבוע – גם הוא אינו זכאי לתשלום חפ"ר. עמדה זו של המשיב נובעת מפרשנותו את סע' 6 לחוק, ולא מהלכה פסוקה. לטעמו תגמול החפ"ר, מהווה תגמול קיום המקביל רעיונית לתשלום דמי אבטלה מבחינת תכליתו. כלומר לשיטת המשיב, גם נכה שאינו מסוגל כלל לעבודה מפרנסת, ולו בהיקף חלקי, בשל נכותו הפוחתת מ 50% – אינו זכאי לתגמול החפ"ר, למרות שאי השמתו לא נובעת מחוסר שיתוף פעולה שלו אלא מחוסר מסוגלות תעסוקתית (לשיטת המשיב יכול ואותו נכה זכאי אז לתגמול קיום אחר של תג"מ). אלא שבפירוש אין מדובר בפרשנות המילולית האפשרית היחידה של סע' 6 לחוק. ולטעמנו אף אין היא הפרשנות הסבירה ביותר לאור תכליתו של החוק . נשוב לעניין זה בהמשך.

תמצית טענות המערער

6. בשנת 1983, שעה שהיה חייל בשירות סדיר, נפגע המערער במהלך אירוע מבצעי בלבנון. בשנת 1986 הוכר כנכה צה"ל, עקב הפרעות נפשיות לאחר אירוע קרבי, בשיעור 10%. במהלך השנים ניסה המערער להשתקם באמצעות לימוד מקצועות שונים, אך עקב החמרה במצבו הנפשי לא יכול לעשות כן, שכן סבל מסימפטומים פיזיים ונפשיים רבים. בשנת 1986 החל בלימודי מכינה ועבד בעבודות מזדמנות, אך לא הצליח לסיים את לימודיו. בשנת 1988 החל לימודי הנדסאי מכונות במימון משרד הביטחון אך כעבור שנה פרש.

במשך השנים עבד המערער בעבודות מזדמנות רבות ללא הכוונה מגורם כלשהו באגף השיקום, לרבות לימודי מלונאות, אך מעולם לא הצליח להתמיד בעבודותיו בשל מחלתו. בין השנים 2002-2004 עבד המערער כמדריך במוסד לחוסים ב******, אך פוטר בשל בעיות משמעת כביכול אשר בפועל היו בעיות תפקוד כתוצאה מהמחלה.